zofim.org.il
  
 


 
הנהגת תל אביב יפו
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » הנהגת תל אביב יפו » ארכיון הכתבות » כתבה: איתן כסלע

תמונת מגזין איתן כסלע פורסם על ידי יהודה שוחט
בתאריך 19/1/2010
בכתבה זו צפו 3692 גולשים

הם נולדו בישראל, מדברים עברית מעולה, וכל כך אוהבים את המדינה שרוצה לגרש אותם • בצופים אימצו את ילדי מהגרי העבודה ופתחו עבורם את שבט איתן • הצטרפנו אליהם לפעולה

 
רכבים עוצרים בחריקת בלמים, קבצנים כורעים בתחנונים בפינת הרחוב, בתים מתקלפים וצפופים. יום טיפוסי בדרום הפרוע של תל־אביב. ובתוך ההמולה והאווירה המעט קודרת, לצד פארק מאולתר, נמצא שבט איתן. שם, בחצר מבנה קטן, משוטטים ילדים ונערים מאסיה, מאירופה, מאפריקה ומדרום אמריקה. המכנה המשותף ביניהם ברור: כולם ילדים של מהגרי עבודה, ועם זאת דוברים את אותה השפה: עברית.
חלקם הגדול נולדו כאן ואפילו לא מכירים את המדינות שמהן הגיעו הוריהם. אחרים הספיקו לבקר במדינות המוצא ולהבין שאין כמו ישראל. זה לא שהם בחרו להיוולד כאן. המציאות הקשה היא זו שהובילה את הוריהם לנדוד לכאן בחיפוש אחר פרנסה ולהסתפק במועט. הכי מועט. אבל דווקא המדינה הציונית, שהוקמה על ידי מהגרים ופליטים מכל רחבי העולם, לא רוצה אותם כאן. לא את ההורים, ולא את ילדיהם — ישראלים לכל דבר.
"אנחנו בעצם צופים לכל דבר, ישראלים", מספר פוטומל, בן 5.71 ממוצא קולומביאני. "יש כאן הרבה ילדים של מהגרי עבודה. יש כאלה עם אזרחות כמוני, יש כאלה שדחו את הגירוש שלהם לסוף הלימודים ויש כמה צברים. לא כולם כאן מיועדים לגירוש, אבל חלקם כן ואנחנו מנסים לעזור להם. בסופו של דבר הפעילות כאן מעבירה לילדים את שעות הפנאי. יש כאן גם מועדונית שבה הם יכולים לבלות וליהנות מחוגים שונים".
 
מאבק מגבש
העזרה שעליה מדבר פוטומל באה לידי ביטוי לפני חודשים אחדים, כשסכנת הגירוש הייתה ממשית ומיידית. יחד עם המדריכים, הצברים וילדי המהגרים, יצאו כל החניכים יחד להפגין ולהילחם על הזכות לגור כאן. "המאבק הזה מאוד גיבש אותנו", מספרת אחת החניכות, "וגם כך אנחנו שבט מאוד מגובש ומאוד תומך".
עידו פרבר מקרית־ביאליק עושה כאן את שנת השירות שלו, יחד עם שני מתנדבים בשנת שירות נוספים שמפעילים את השבט וגם את המועדונית שפועלת במקום בשאר ימי השבוע. "הצרה של הגירוש חיה פה, סובבת ביניהם", הוא מספר. "הם יודעים מי מיועד לגירוש ומי לא. מדברים על זה, אפילו מקניטים אחד את השני. הפעילות כאן קצת משכיחה מהם את הבעיות, וגם אנחנו מנסים לעזור. עדיין שומעים את זה בדרך עקיפה, בצחוק, הם אפילו טיפה יורדים אחד על השני בהומור שחור. בעיניי זה בריא".
איך באה לידי ביטוי הפעילות שלכם?
"כרגע אנחנו פחות פעילים, מכיוון שהגירוש הוקפא. בשנה שעברה, כשזה היה מאוד חם לפני שהחליטו לדחות את הגירוש בכמה חודשים, המתנדבים הקודמים בשנת שירות יצאו להפגנות עם הילדים והמשפחות. עכשיו אנחנו במאבק שקט, מביאים מפורסמים שידברו על הנושא. אני מקווה שלקראת הקיץ נוכל לעורר את הנושא ולמנוע את הגירוש שלהם הביתה".
ממש בכניסה למועדונית, ליד שולחן פלסטיק קטן, יושבות טטיאנה, עמנואלה, ג'ולייטה ודשה. הן מנסות למצוא הגדרות ושמות ולנצח במשימה. דשה, בת 11 ממולדובה, מנסה להפיג את השעמום בבדיחה: "איש אחד הרים רגל, ואז הרים את הרגל השנייה ונפל". חברותיה מרימות גבה ומצחקקות. "מה?", היא נוזפת בהן. "זה היה מצחיק!".
ניכר עליה שהיא מעין מנהיגה צעירה. מעורה בחדשות, פעילה, קופצנית, צינית. "זה שבט קטן אבל מאוד מגובש", היא מספרת. "המדריכים מאוד קרובים לחניכים ועוזרים להם. הילדים מרגישים כאן כמו בבית. נעים פה, כמו משפחה".
בניגוד למרבית חבריה, היא לא מפחדת אפילו לרגע מגירוש. היא אמנם לא יודעת האם יש לה אזרחות ישראלית, אבל בטוחה בעצמה מספיק בכדי להתייחס לעניין באדישות יחסית. "זה לא נעים", היא אומרת. "יש כאן ילדים שרוצים לגרש אותם, וכאלה שכבר גירשו. זה קצת עצוב שצריך לגרש ילד כי אין לו אזרחות, אבל למרות זאת אני לא מרגישה את זה ממש ופחות מפחדת מאחרים".
העברית של דשה, באופן מפתיע, טובה אפילו משלי. "מה אתה מופתע?", צוחקת אחת מחברותיה. "אנחנו באמת ישראלים לכל דבר. זה כמו כל בן אדם אחר במדינה, שההורים שלו נולדו במקום אחר והוא גדל בישראל ולמד כאן לדבר, לכתוב, לצייר ולשיר. אנחנו רואים את אותן תוכניות בטלוויזיה, שומעים את אותה מוזיקה, נתקלים באותן פרסומות ומספרים את אותן בדיחות. אז ברור שאנחנו לא פחות ישראליות ממך".
גם עידו, שהגיע מבחוץ במסגרת שנת השירות שלו, הופתע בהתחלה. "כשבאתי לכאן הייתי בשוק", הוא מספר. "הם מדברים בסלנג, יודעים הכל, מנסים מאוד לחקות את התרבות הישראלית ואת המדריכים מבחוץ. אלה השיחות שלהם. עד שאתה לא רואה את המשפחות שלהם, אתה בכלל לא מרגיש שהם שונים מאיתנו במשהו".
כשרואים את המשפחות והבתים של אותם ילדים, מבינים עד כמה חשוב להם השבט הזה. כאן הם יכולים לשכוח לרגע מהעוני ומהקשיים, מתחושת הזרות, מהפחד. "המקום הזה עבורם הוא בית שני במלוא מובן המילה", מסביר עידו. "כאן הם ביחד, לא נותנים לאף אחד לפגוע בהם. אנחנו עוברים חוויות מאוד ישראליות, מטיילים וישנים עם חברים בטבע, והם מאוד מעריכים כל רגע. מספיק שהם לא בבית ויוצאים מהמקום הבעייתי שממנו הם באים למקום שליו וכיף, זה המון בשבילם".
 
הכי קרביים
בין עשרות ילדי המהגרים בולטים גם כמה בוגרים יותר. חלקם מדריכים, אחרים מרכזים. בעוד חודשים אחדים הם יסיימו את התיכון והדבר היחיד שמעניין אותם כרגע הוא הצבא. "בעוד שנה אני אמור להתגייס", מספר פוטומל. איפה תרצה לשרת, אני שואל. "רק קרבי", הוא נחרץ. "כפיר, צנחנים, סיירת. גם אבא שלי היה בצבא בקולומביה".
בימים שבהם הסרבנים עולים שוב ושוב לכותרות, דווקא כאן אפשר למצוא מוטיבציה גבוהה להתגייס לשירות קרבי. "זה חלק מהרצון להשתלב בישראל בעתיד", מסביר אחד החניכים. "בצה"ל הרי לא מסתכלים על צבע העור, ולא על המוצא. וגם מבחינת הישראלים הצברים, מי ששירת בצבא נחשב לישראלי, לגיבור. זאת הדרך שלנו להראות שאנחנו כאן כדי להישאר".
בינתיים מנסה ג'וניור לטפס על הגדר. הוא בן 9, נולד בישראל להורים ממאוריציוס ומקונגו. החברים מספרים שהוא הליצן שבחבורה. הוא בוחן אותי. מנסה להבין לאיזה צד אני שייך ואז פוצח בנאום. "מאוד כיף בצופים", הוא אומר. "עכשיו, למשל, אנחנו מכינים משהו לאכול. רוצה לטעום?"

הוא מצטרף לחבריו ומסייע להם להכין כדורי שוקולד. "הפעילות כאן מאוד כיפית", הוא מסביר. "אנחנו משחקים הרבה, עוברים פעולות מעניינות. נהנים. רק לפעמים אני קצת מפחד שיגרשו אותי לאפריקה. אני רוצה להישאר בישראל וללכת לצבא כמו כולם. זה הבית שלי. כיף לי כאן. אני אוהב את האוכל, את הלונה פארקים, את הטיולים בטבע, ובעיקר את הצופים".

[ שלח כתבה ]

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 5 תגובות | הוספת תגובה


1. פשוט מדהים
נכתב על ידי דניאל שחר משבט לביא בתאריך 19/1/2010 בשעה 16:24
2. כן אבל
נכתב על ידי אייל פסח משבט ראשונים בתאריך 19/1/2010 בשעה 17:21
3. פשוט מדהים ! (:
נכתב על ידי עמית ישראלי משבט דותן בתאריך 20/1/2010 בשעה 15:54
4. רגשות גאווה פועמים בי
נכתב על ידי אור לביא משבט איתן בתאריך 21/1/2010 בשעה 23:31
5. כל הכבוד!!
נכתב על ידי אורי טפליצקי משבט רכ"ס בתאריך 17/2/2010 בשעה 19:08