zofim.org.il
  
 


 
שבט נוה מגן
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » שבט נוה מגן » ארכיון הכתבות » כתבה: והחיים ממשיכים

תמונת מגזין והחיים ממשיכים פורסם על ידי ליאור לינדר
בתאריך 5/5/2010
בכתבה זו צפו 1811 גולשים


השעה כבר ארבע- מחליפה לחאקי ויוצאת. היום יום ראשון. אני זוכרת איך שבכתה ח' לבישת החאקי בימי ראשון היה הרגל ממש כמו בכל שלישי ושישי לקראת הפעולה. אני מקווה שמי שקורא את הכתבה הזאת מכיר את העשיה המדהימה בעיני שחניכי וחברי השכבה הבוגרת של שבט נוה מגן קיימו ב"קפה אירופה".

אבל לפני הכל- מה זה "קפה אירופה"?

קפה אירופה זהו מעין אירוע המתקיים אחת לשבוע בבית גיל הזהב ברמת השרון. בכל יום ראשון בחמש מגיעים ניצולי השואה של העיר לבית גיל הזהב- לרקוד, לדבר, לשיר. האווירה היא אווירה שמחה, קלילה, מי
היה מאמין שאותם אנשים הם בני יותר משישים?

לצערי, הדברים כבר אינם אותו דבר מאז שאני היתי בכתה ח'. היום אני בכיתה י', מדריכה בנים בכיתות ה'. אמנם אני לא מרחיבה שום מגמה, אבל גם לי יש לימודים: בגרויות, מבחנים, דרישות מהצופים (הגשת פעולות ותיקונים, זמני צוות, ימי שכב"ג), תחביבים- לנגן ולרקוד ועם זאת גם להקדיש את השעתיים בשבוע האלה
להתנדבות ב"קפה אירופה".

מחשבות שעלו בראשי אחרי הביקור האחרון שלי בקפה אירופה:

נכנסנו לרחבה, מחוייכים. חיוך צוחק, מעורה במבוכה קלה. הושטנו ידיים וידיים הושטו אלינו. התמקמתי גם אני בין שתי נשים. הידיים האלה שלהן, שעברו כ"כ הרבה. אצבעותיהן מכוסות בטבעות גדולות, הפנים מכוסות באיפור. צבע בשיער, פרחים צבעוניים, הרגליים מפזזות מצד לצד. ברקע נשמעת נגינתם של הכינור והפסנתר בקצב הורה. כולם מחייכים, כולם רוקדים. הולכים בצעדים קטנים-קטנים לצד אחד, מדי פעם עוצרים במקום ומוחאים כפיים. אישה אחת נכנסה לפנים המעגל, בזמן שכולם מחאו כפיים.היא חייכה אלי והושיטה לי את ידה, שאצטרף אליה. ואז הכל הכה בי, חזק וברור.

היה לך מספר על היד. ראיתי אותו, הספרות כבר נעשו ירוקות, כאילו החלידו עם השנים. התמונה הזאת עוד חרוטה אצלי בראש. רק עכשיו עיכלתי את זה. כבר בכיתה ח' הייתי נוהגת לבוא לשם כל שבוע, התנדבות עם ניצולי שואה. עכשיו, שנתיים אחרי, ורק עכשיו באמת הבנתי את זה. אחרי הריקוד אחת מהמארגנות של המקום הזכירה על מפגש, חגיגה לזכר יום הנצחון על הנאצים.

עכשיו אני מבינה -

כל האנשים האלה, שרוקדים כאילו אין מחר, הנשים המאופרות בכבדות, הגברים הלבושים בהידור, העוגות, הקפה, האיש הנחמד שחסרה לו חתיכה באוזן, האיש עם המשקף שמטשטש את העין שחסרה לו. האיש עם ההבעה הקפואה שפשוט בוהה במה שנמצא מולו...הם כולם היו שם וחוו את זה, זה לא עוד סיפור, זה לא עוד סרט בטלוויזיה- זה האנשים עצמם ששרדו, שחיו את זה, שחיים עם זה יום-יום.

ואנחנו יכולים להיות חלק מזה- לראות אותם מחייכים ולחייך אתם, לרקוד איתם, אפילו רק להגיש כוסות מים. להיות חלק ממעגל החיים הזה, שלמרות כל הקשיים אנחנו מחנכים לעשיה, לתרומה, להתנדבות.

אין לי ממש משפט לסיים את הכתבה הזאת, אז בשתי מילים-
החיים ממשיכים.

 

פרסם כתבה ]

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה