zofim.org.il
  
 


 
מחלקת צמיד
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » מחלקת צמיד » ארכיון הכתבות » כתבה: למה לי להתעסק בזה?

תמונת מגזין למה לי להתעסק בזה? פורסם על ידי רותם דבורי
בתאריך 28/11/2010
בכתבה זו צפו 2536 גולשים

תמיד הייתי מאוד רגישה לסביבה והיה אכפת לי, שהורגים חיות, שיש לאנשים בעיות כלכליות, שיש אנשים עם צרכים מיוחדים...
היה אכפת לי, אבל לא הייתי עושה עם זה כלום, וזה לא עזר שהדברים ישתנו..
תמיד נרתעתי מאנשים עם צרכים מיוחדים, בכל זאת התנדבתי בכיתה ט' להגיע פעם בשבוע לשעתיים לבית ספר נאות אילנה, בית ספר לילדים עם פיגור בינוני עד קשה, הייתי מחכה לשעתיים האלה, אבל כשהן הגיעו, הייתי בלחץ נוראי, לראות את המדריכות מנסות להאכיל את הילדים והם יורקים את האוכל וכשהם משחקים ויוצא להם ריר מהפה, נגעלתי, נרתעתי..

באותה שנה התנדבתי במסגרת קורס ההדרכה בבני ציון, מעון לאנשים בוגרים עם צרכים מיוחדים, באתי עם הרבה רצון לתרום, אבל לא הייתי מסוגלת, היה לי מאוד קשה, הייתי מכריחה את עצמי לעשות משהו כי לא יפה לשבת בצד, אבל לא הרגשתי שמיציתי את עצמי וכשהשנה הזאת עברה הבנתי שזה לא התחום שלי.
 
בכיתה י' הדרכתי בנות בכיתה ה', כשהגיע סוף השנה והיו שיחות שיבוצים, התלבטתי אם להדריך ז' או ח' והלכתי לשיחה עם יוני הראשג"ד שלי, ישר בתחילת השיחה הוא אמר לי "נו אז את רוצה להדריך צמי"ד?".. לא חשבתי על האפשרות הזאת בכלל ובסוף השיחה החלטתי שזה מה שאני רוצה, אני לא יודעת בכלל למה, חשבתי גם על העתיד, שכשאני יהיה שמיניסטית אז לא יהיו לי הרבה תפקידים אז אני אוכל להמשיך להיות ראשג"דית, שיקול די מטומטם האמת.. לא הכרתי בכלל את הגדוד, לא ידעתי מה עושים שם, כלום, למה ננעלתי על זה? שאלה טובה, אין לי מושג..
 
קיבלתי את התפקיד והייתי מאושרת, כשסיפרתי לאמא שלי שזה מה שאני הולכת לעשות השנה, היא אמרה לי "בשביל מה את צריכה את זה?" זה גרם לי לחשוב קצת אבל ישר הסתתי את המחשבות שלי לצד השני ולא נתתי לזה להטריד אותי..
אחרי כמה ימים היה סמינר, שבו נפתחתי לדברים שלא שמעתי עליהם בחיים ולא ידעתי מהם בכלל, והבנתי את המהות של מדריך צמי"ד, לתת לילדים האלה מסגרת אחרת, שהיא לא בית ספר לחינוך מיוחד או משפחה או החוג של אקי"ם ועוד כל מיני מסגרות של חינוך מיוחד, זה באמת לתרום לילדים ולהכיר להם מסגרות שונות, הם חווים חוויות אחרות. למדתי גם מהסמינר שמדריכי צמי"ד הם לא רק מדריכים הם גם שגרירי צמי"ד, בעיר, בשבט, המטרה שלנו היא להעביר את הידע שלנו לאחרים, את מה שאנחנו חווים, את מי הילדים האלה? מה הם? למה חשוב בכלל לעזור להם?
 
במשך השנה שהדרכתי, לא הרגשתי שאני באמת עושה משהו משמעותי, גם מהחניכים לא.. בפעולת סיום במחנה החניכים אמרו לנו תודה, ותאמינו לי שהתודה ההיא הייתה שווה את כל הסבל שעברנו, כי ידענו שהתודה הזאת סימלה שבאמת תרמנו להם, הכרנו להם עולם אחר, שהם לא הכירו, נגענו להם בלב, וזה היה הסיפוק האמיתי.
 
כשהגיעו שוב השיבוצים כבר הייתי נעולה על להיות ראשג"דית צמי"ד, בעצם כל השנה הייתי נעולה, אבל רק מסיבה ששנה הבאה לא יהיה לי תפקיד אחר ולזה עוד יש לי סיכוי, אבל ככל שהשנה התקדמה הבנתי באמת את המהות של התפקיד ושל הגדוד הזה בשבט, וכמה הוא חשוב ומשמעותי, רציתי להמשיך עם הילדים האלה ולעשות רק עוד ועוד דברים איתם ובשבילם.
 
עכשיו כשאני חושבת אחורה, אני לא מבינה איך יכולתי לבקש להדריך צמי"ד כשלא ידעתי למה אני נכנסת, ואני מתפלאת איך עברתי כבר שנתיים בעיסוק עם ילדים כאלה..
אז באמת, בשביל מה אני צריכה את זה? למה אני עושה את זה?
אני לא יודעת מה עם אחרים אבל אני עושה את זה מתוך רצון לתת, לשנות, גם אם אני לא מרגישה שאני משנה, אבל אני משנה.
 
הדרכת צמי"ד היא הדרכה שונה, זה ידוע, הם לא עוברים פעולות בתדירות כמו כולם, הפעולות שלהם יותר קצרות, כותבים להם את הפעולות באותה מתכונת אבל בחשיבה שונה, אי אפשר תמיד להבין את החניכים ולדעת אם הם באמת נהנים או לא, ההתייחסות לצוות שונה מעצם שונות החניכים, זה לפעמים יכול להתיש נפשית.
אבל עם כל זה רק הידיעה של התרומה היא סיפוק אדיר, ההרגשה כשמלמדים ילד לעשות פעולה יומיומית רגילה לאחר אין ספור ניסיונות, השמחה שלהם כשהם מגיעים לצופים ואפילו חיוך אחד של חניך בפעולה או תודה, זה שווה את הכל.
ואז מרגישים שעשינו משהו משמעותי, שמעט מאוד זוכים לעשות אותו, ובאמת שזו זכייה לעשות את זה..
 
את מה שהשנתיים האלה נתנו לי אני לא יכולה לתאר במילים, למדתי הרבה על עצמי דרכם, הרגשתי אהבה אדירה, הערצה, תרומה.
זה נתן לי חשיבה שונה, השקפת עולם רחבה, התמודדות עם פחדים, גאווה.
קיבלתי אומץ, הבנה, סיפוק אדיר והנאה עצומה.
 
עכשיו, כשאני עוזבת ומסיימת את התקופה הזו, אני רוצה להעביר את זה הלאה, כי לא כמו פעם, עכשיו אכפת לי ואני עושה עם זה משהו, חשוב לי שאנשים ידעו מה זה התפקיד וכמה הוא משפיע על אנשים כי לרוב הוא בכלל לא מובן. אני רוצה להעביר את מה שהחוויה הזו עשתה לי ואולי לתת גם השראה לאחרים כדי שיוכלו ליהנות כמו שאני נהניתי.
 
רותם דבורי, בוגרת שבט עוגן, ראש העין, 2010

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 1 תגובות | הוספת תגובה


1. קידום צמי"ד
נכתב על ידי אייל פסח משבט ראשונים בתאריך 7/1/2011 בשעה 8:37