zofim.org.il
  
 


 
מגזר עדת הצופים
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » מגזר עדת הצופים » ארכיון הכתבות » כתבה: מחאה כביטוי לחירותו של דור

תמונת מגזין מחאה כביטוי לחירותו של דור פורסם על ידי תני'ה גיגר
בתאריך 5/9/2011
בכתבה זו צפו 1542 גולשים
נכתב במקור על-ידי קול צופייך ופורסם כאן

יש ימים, כמו ימי מחאה אלו, שאני מסתובבת ברחוב ומהרהרת בשאלה: בתוך התופעה החברתית שנוצרה כאן, שמא כתוצאה משרשרת מהלכים שהתנפצו, או שמא כמקרה שיצור מהלכים לעתיד - איפה האינדיבידואל? מה מרחב הפעולה שלו באמת? מה פוטנציאל ההשפעה של האדם היחיד באירוע שכזה?

..."אנו רוצים לתת ליהודים מולדת. לא בכך שנעקור אותם בחוזקה מקרקע צמיחתם. לא, אלא בכך שנתלוש אותם בזהירות, על כל רקמת שורשיהם, ונשתלם מחדש באדמה טובה יותר. כשם שאנו רוצים בתחום הכלכלי והמדיני ליצור תנאים חדשים, כך אמורים אנו בתחום הרגשי לשמור בקדושה על הישן 1 ." (בנימין זאב הרצל, מדינת היהודים, עמ' 47, תשל"ח)

בימיו של הרצל וחזונו לגיבוש המדינה אני מוצאת שהיה מתח בין מקומו של הפרט תחת הגדרה ציבורית אל מול הגדרת האינדיבידואל של אזרחי המדינה. השמירה המקודשת על הישן אינה עולה בקנה אחד עם חלק מהתפיסות שאפיינו את הציונות הסוציאליסטית בראשיתה שרצתה למחות כל זכר לתרבות "בית אבא" 2 . היום, אנחנו בעידן של עיצוב מחדש . לאור הדרך בה החלה הציונות, אנחנו רוצים לעצב אינדיבידואלים חופשיים בתוך חברה ישראלית ובתוך הציבורים השונים תחתיה. בהליך של עיצוב מחדש ניתן לשמור על הקשר אל המסורת (ברמה כזו או אחרת) ולהישאר אינדיבידואלים.

הפגנות מייצרות מרחב גמיש בו כל אחד יכול לקחת חלק, אך אין בהן מרחב פרטי ויש עדר, אחידות ומחיקת הפרט.

המחאה שלנו, מחאת האוהלים הנוכחית, לעומת זאת, היא "מחאת פייסבוק". המרחב גמיש, כל אחד בא לידי ביטוי, יש הרבה קבוצות, טענות שונות והמון יצירתיות. אתה עומד עם קבוצת שייכות משנית: אמהות חד- הוריות, מורות, עובדות סוציאליות, רופאים, אזרחי מעמד הביניים וכולנו התאגדנו למשהו גדול. הייתה תחושה באוויר שכולנו מתאחדים נגד "כוחות הרשע" (אנשי ההון, ההפרטה) ובאותה מידה גם שומרים על האינדיבידואליות שלנו . זה ייחודה של ההפגנה האדירה הזו אבל בהתנהלות לא דמוקרטית ובקידום מהלכים לא קונקרטי היא עלולה להתמסמס. בעיקר כי אין הנהגה אחידה. בגישה חיובית- המחאה כל כך רחבה כולם יכולים לקחת חלק , אבל בפועל- מישהו צריך לעשות פה קצת סדר. כולי תקווה כי וועדת טרכטנברג תניב תוצאות חיוניות, משמעותיות ובעיקר מקדמות ומעצבות

הפגנה ברחובות היא ביטוי לחרות שלנו-

לדעתי ניתן אף לראות בתופעה של היציאה לרחובות ביטוי לחרות שהגענו אליה כדור. חירות שלא הייתה ממומשת בתקופתו של הרצל. חירות שהובטחה בימיו של דרייפוס בצרפת אך לא התקיימה בפועל. החירות שהובטחה לנו באירופה איימה למחוק את הזהות האישית הייחודית שלנו כיהודים "יהודי בביתך וצרפתי בצאתך", "ליהודי כפרט- הכל, ליהודים כעם- לא כלום". היינו צריכים לשלם עליה מחיר כבד, מחיר זהותנו הלאומית. אחד העם קרא לזה "חירות בתוך עבדות". בארץ מתאפשר לנו ליהנות מחירות אמיתית, להיות יהודים גם בבית וגם בחוץ ועדיין להגדיר עצמנו כל אחד בדרכו. כאן, אנו יכולים לצעוק ברחובות כיהודים, אוחזים בשפה עברית במולדתנו במדינה דמוקרטית וזוהי זכות גדולה.

לסיכום, אברך על המחאה כביטוי לחירות שלנו, חירות שהיום מובנת מאליה. תחושתי היא כי זכינו לחיות בדור של גאולה אינדיבידואליסטית, כאשר אנחנו מעצבים מחדש את זהותנו בתוך מרחב אינדיבידואלי חופשי. אם בימי חזון המדינה היה מתח בין הציבור לאינדיבידואל, היום המצב הוא אינסוף אפשרויות של הפרט בתוך מרחב עתיר הזדמנויות. שם המשחק זה להיות בקשר ישיר עם ה"ישן", המסורת שלנו, לינוק ממנו ולהיות איתו בדיאלוג. ה"ישן" אינו מהווה סתירה עם ה"חדש" שאנו יוצרים. לא לראות את המרחב הציבורי כמשהו המאיים על האינדיבידואליזם, ההפגנה הקיץ היא ההוכחה וכאמור, היא ביטוי חירותנו.

_________________________________________________________
1 איפה טעה הרצל? בעניין השפה- "אולי יחשוב מישהו, שיהיה בכך משום קושי, שאין לנו עוד שפה משותפת. הרי איננו יכולים לדבר זה עם זה עברית. מי מאתנו יודע עברית במידה מספקת, כדי לבקש בשפה זו כרטיס רכבת? זה לא קיים... כל 
אחד יחזיק בשפתו, שהיא המולדת היקרה של מחשבותיו" (עמ' 62) 
הרצל היה: 1. סקפטי לגבי היכולת לתקשר בשפה העברית ו2. רצה לשמור על האינדיבידואליזם והכמיהה למולדת העבר באמצעות השפה. 
הדור שלנו נולד אל תוך מדינה הדוברת את השפה העברית כמשהו המקשר אותנו למולדת היא מדינת ישראל. אילו הייתי מדברת רומנית, אנגלית ופולנית בבית לא היה באפשרותי להרגיש את תחושת השייכות לכאן. מזל שאליעזר בן- יהודה 
בא ועשה כאן סדר. 

2 אַל תִּשְׁמַע, בְּנִי, לְמוּסַר אָב 
וּלְתוֹרַת אֵם אַל אֹזֶן תַּט, 
כִּי מוּסַר אָב הוּא: "קַו לָקָו..." 
וְתוֹרַת אֵם: "לְאַט, לְאַט..." 
סוּפַת-אָבִיב דּוֹבְרָה כֵן: 

"הַקְשִׁיבָה, אִישׁ, לְשִׁיר הַבֵּן!" (דוד שמעוני, תרע"ט) 

 

תני'ה גיגר בוגרת גדוד תבל, שבט להבות. בוגרת תואר ראשון במדעי החברה באוניברסיטה העברית, לומדת קורס מורי דרך של משרד התיירות. בוגרת המכינה הקדם צבאית "נחשון" ובוגרת תוכנית "אלול" של מדרשת עין פרת באלון. עובדת כמנהלת חשבונות בעמותת אחריי! בת"א- עמותה לפיתוח מנהיגות בקרב בני נוער מכל הארץ. גרה היום בירושלים.

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה