zofim.org.il
  
 


 
מגזר עדת הצופים
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » מגזר עדת הצופים » ארכיון הכתבות » כתבה: רק רגע

תמונת מגזין רק רגע פורסם על ידי רננה גביר
בתאריך 19/10/2011
בכתבה זו צפו 1775 גולשים
נכתב במקור על-ידי קול צופייך ופורסם כאן

אני מדמיינת את האווירה שאחרי הימים הנוראים, כאילו יצאנו עכשיו ממבחן במתמטיקה, לאחר שהילכנו בתקופה האחרונה עם "חשבונות" נפש: מה עשיתי השנה ומה לא. במה הצלחתי. במה לא. העיתונים והטורים מלאים בחשבונות גם כן- סטטיסטיקות למיניהם, על האוכלוסייה הישראלית, על התרבות, על מצבנו הביטחוני-כלכלי-חברתי... עשינו בדק בית, בדק אישי, בדק מדינה, בדיקות, מדידות ומסקנות. לאחר פרספקטיבה של שנה, יש לנו יכולת, כביכול, לטעון מהם ההישגים שלנו. מה הניב פירות, ומה ירד לטמיון. מיד אנחנו רצים לקצור הישגים חדשים, משוכללים יותר, מתוקנים, מטרות שנעמוד בהם, שנה חדשה, יאללה לדרך...

נדמה לי שלאחר חשבונות מסוג זה, הנפש יכולה ליפול לאימה מסוימת מפאת כל מה שעליה עוד לתקן ומה שאין ביכולתה לעשות ולפעול. מתוך כך חשבתי להעלות נקודת מבט מרגיעה יותר גם אם אין בה חידוש ממש:

עולים אצלי במחשבה למשל, הבזקי תמונות מהמחאה החברתית שהרעישה את המדינה. תוהה לעצמי מה יצא ממנה, מהן תוצאותיה ומה תשנה בפועל. האם מסקנותיה של איזו ועדה ממשלתית אחת הן שיחרצו את גורלן של העוצמה הדמוקרטית והישראלית שפרצו החוצה במשך שבועות ברחובות הארץ? אני צופה מן הצד על אחרוני האוהלים, "דירות עראי" שהכילו בתוכם הרבה תקווה, רצון לשינוי, לצדק... הללו מתקפלים, חוזרים פנימה אל תוך השק, עמוק במחסן. האם הנאבקים שהקדישו את הקיץ שלהם למטרה זו, יזכרו את העוצמה שהייתה, גם אם ה"חשבון" הסופי לא יניב תוצאת פלוס, גם אם הבדיקות והמסקנות בפועל, לא יתאימו לאשר חלמו עליו?

אני נזכרת בכל מיני שינויים וחלומות שהיו לנו כשכב"ג. תכננּו לשנות את פני השבט, להכפיל ולשלש את מספר החניכים, להגיע לעוצמות בשכונה, בהנהגה... ומכל התכנונים והרעיונות שהשתדלנו, פעלנו והקדשנו את עצמנו אליהם- לא תמיד תוגמלנו ב'תוצאות'. כאילו כולם נזרעו אי שם בעבר, באדמת טרשים. זה חשוב, לרכז את כוחותינו כאן ועכשיו- בניתוח העתיד, בהגדרת מטרות, ביצירת חלומות, בהשקעת משאבים... כדי לשנות משהו בעולם. אלמלא התקווה הזאת שיש ביכולתי לשנות משהו, להשתנות בעצמי ולהשפיע- נדמה לי שהיה הרבה יותר קשה לקום בבוקר.

אך מה עושים עם כל מה שניסינו לשנות, ולא השתנה, או עם הישגים שכן הישגנו, שלא השאירו את חותמם? אנחנו יודעים וזוכרים כל כך מעט מפועלם של מיליוני בני אדם שחיו בעולם לפנינו. יש מי שזכו להיזכר ואף להיות משפיעים באופן מובהק על חיינו, אך הללו בודדים. מה עם כל השאר? הרבה מעשים, מפעלים ואנרגיות עברו בנהר הזמן ולא השפריצו את מימיהם עלינו, נסחפו להם לתהום הנשייה. על כל שאיפות היצירה שלנו מרחפת סכנת הכישלון: האם יצלח לי והאם אצליח לשנות? האם כוחותיי "יושקעו נכון"? ייתכן ואלו פשוט ישכחו כלא היו, "כרוח נושבת וכחלום יעוף".

נדמה לי שבמידה רבה חג הסוכות מציב את העובדות הללו על פני השטח: אנו נקראים לצאת מביתנו, מהקבע, לדירת עראי, כאילו החג בא לומר שאפילו ההישגים הקונקרטיים שלנו, היציבים והאיתנים, המקומות שבהם אני מרגישה בנוח, הבית שלי- הנם יציבים רק 'כביכול' ומוטלים בספק. היציאה לדירת עראי צובעת את המציאות כולה בגווני עראיות, חוסר וודאות ומדגישה כמה קיומנו מהווה שבריר של הבזק בציר האנושות וההיסטוריה בכלל. זאת המנגינה שמלווה את מגילת קהלת, אותה קראנו בשבת חול המועד. "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת" ( קהלת ד' א'). בעל ספר קהלת נשמע לי כמו אדם חכם והוא כנראה צודק כשהוא טוען שיש לו פרספקטיבה היסטורית, סוציולוגית ופסיכולוגית רחבה על כך שישנם דברים שלא משתנים. כל ההתרחשויות שאנו חיים בצילן היום- ייקברו בימי ההיסטוריה ובמקרה הטוב גם באיזה ספר באוניברסיטה.

אז מדוע לפעול? למה "התחשבּנו" בראש השנה? למה אתם לובשים חאקי כל שבוע ומנסים לעורר חניכים רדומים משינה תודעתית/דתית/חברתית/ועוד...?

נראה שיחד עם האמת הנוקבת הזו על הארעיות שחג הסוכות מציף על פני השטח, ייתכן והוא זורע בקרבו תשובה ממקום אחר: ישנה סתירה חזיתית בין שתי תנועות נפשיות שנדרשות מאתנו בחג – מצד אחד "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים"- כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי" (מסכת סוכה ב ע"א). צא מאשליית הקבע של חייך! תבין שהתמונה הגדולה מתופעלת רק על ידי אלוקים. "ואני, מי אני? רק גרגר. באבק הנופל של אתמול" (אדמיאל קוסמן, מתוך "הנני, הרש")

מאידך, בהמשך דורשת הגמרא לעשות את הסוכה קבע: "תנו רבנן... כל שבעת ימים עושה אדם סוכתו קבעו ביתו עראי. כיצד? היו לו כלים נאים-מָעָלַן לסוכה, מצעות נאות-מעלן לסוכה, אוכל ושותה ומטייל בסוכה ומשנן בסוכה..." (מסכת סוכה כ"ח ע"ב):

ישנה תביעה שאותה דירת עראי, זמנית ורעועה תהפוך להיות בית קבע. יש לחיות בדירה זו ולחיות בה במלאות, על ידי העברת עיסוקנו הפשוטים לתוכה: יש להעביר למשכן העראי את המטבח, את המיטה, את הספר שאנחנו לומדים ונדמה לי שהמהדרים יכולים להוסיף את הכורסה עם המחשב והטלוויזיה.

אפשר לשאול- לשם מה? גם כך עוד שבעה ימים נפרק הכול ונשוב לרצף החיים. אנחנו כל כך זמניים שאין לנו זמן. למה להפוך את כל העולם יחד עם הבית שלנו בשביל כמה ימי "קבע" בסוכה?, למה להשקיע בה כאילו אין מחר? אולי כבר כדאי לי להיות במרדף אחר הסיכוי הבא? לא להשקיע את כל כולי ב"סוכות" הקטנות של חיי, במימדים הרגעיים של המציאות? אולי תכנון הצעד הבא, הוא שיניב לבסוף תוצאות מוצלחות, קונקרטיות יותר, עראיות פחות, השקעה לטווח ארוך...

כנראה שלא. אלוקים דורש מאיתנו להיות שם, בדירת העראי. באוהל המחאה שלי, בשבט שלי, עם החניכים וסך הפוטנציאל המצוי אצלם, במקצוע שהלכתי ללמוד, במגמה שחשבתי לנסות, בחברים שלי, באהבות שלי, במימדים הזמניים שמשום מה בחרתי להתעסק בהם, שנראים לי טובים או חשובים... ולהיות בדירת עראי זו עד הסוף.

בלי לזלוג החוצה ולעבור למה שכביכול נראה כרגע יותר כדאי במבחן התוצאה. אם בחרתי להיות מישהו, לעשות משהו- עלי לעשות זאת במלא כוחותיי. לא בטוח שיזכרו את זה, לא בטוח שזה יחזיק מעמד, אבל סוכות, כפי שראינו, לוחש לנו בסוד כואב- שהכול זמני. המרדף אחר הביטחון שאעשה משהו שיחזיק מעמד איתן לעולם, הוא בדיחה. סוכות גם מגלה, לוחש לנו באוזן השנייה, שבמקום להשקיע את כל רגעי מציאותי בבניה של יסוד נצחי, כדאי להשקיע בנצחיות שברגע. להיות ברגע, בבחירה שבחרתי, במסלול שיצרתי לי, גם אם לא מושלם וברור, גם אם לא בהכרח מבטיח ומשתלם, ולהשקיע שם את הווייתי, "כאילו" זו דירת קבע.

לפני החג נפטר הרב חנן פורת זצ"ל. בראיון מיוחד איתו לפני מותו, שאלו אותו כיצד הוא היה רוצה שיזכרו אותו. הוא ענה שהוא רואה בעצם השאלה קטנוּת מסוימת, כי לא זאת השאלה שצריך לשאול, "איך יזכרו את חנן פורת", אלא "מה חנן פורת צריך לעשות כדי לעשות את האמת". באופן פרדוכסלי- ההבנה האמיתית שכל פועלנו, במבחן האמת הנצחי הוא כקליפת השום, דווקא היא יכולה לאפשר לנו להשתחרר מהמרדף אחר הישגיות חיצונית, אמצעים שדרכם יזכרו את מה שעשינו, ולחבק חזרה את ההזדמנות לעשיית אמת, לחיות את בחירותנו ואת הימים הבוערים, הקטנים שלהם זכינו- בהרבה נצח.

בברכת שנה טובה, שנת (סוכת) שלום, וחג שמח, רננה.

 


רננה גביר היא בוגרת גדוד הראל בשבט אלון. סטודנטית לפסיכולוגיה ומחשבת ישראל. 

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה