zofim.org.il
  
 


 
מגזר עדת הצופים
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » מגזר עדת הצופים » ארכיון הכתבות » כתבה: פועלי בניין

תמונת מגזין פועלי בניין פורסם על ידי זיו ויטיס
בתאריך 25/11/2011
בכתבה זו צפו 4528 גולשים
נכתב במקור על-ידי עלון קול צופייך ופורסם כאן

כשהקימו את שבט "הראל" ברעננה, אני הייתי החניך הראשון של השבט. ממש כך – אורגנה פעולת פתיחה חגיגית לציבור הרחב; אני הייתי הראשון והיחיד שהגיע.


זו היתה ההיכרות הראשונה שלי עם הצופים הדתיים – חניך יחיד ומשועשע מול שלושה מדריכים נלהבים אך נבוכים קלות. איכשהו, דווקא ניסיון הפתיחה הכושל הזה קרץ לי. עם עוד סבב גיוסים או שניים, כבר הצלחנו לגבש קבוצה קטנה למערכי הדרכה וקורס מזורז ב"מה זה לעזאזל צופים דתיים?", וכאן אני כבר מניתי את עצמי בין שורות המגייסים.

למדנו איך להדריך, איך להגדיר לפעולות שלנו מטרות ומתודות (טוב, בערך), ואיך לקשור כפיתה מרובעת - אבל עיקר החוויה, מה שישב לנו תמיד במוח על קצות המחשבות, היה משהו אחר. זו היתה הידיעה שאנחנו רק קבוצה קטנה ורעועה של תיכוניסטים; שאין לנו תקציב, אין לנו מבנה, אין לנו אפילו מישהו ש באמת יודע לקשור מרובעת כמו שצריך, ואין לנו יותר משתי סנדות וחצי כדי לנסות ולקשור אותה עליהן. ואיכשהו, ביחד עם כל זה, אנחנו אמורים להפוך את השבט הזה למקום פעיל, מתפקד, אטרקטיבי, שוקק-חיים. זה היה נראה מופרך, אבל המשכנו בכל זאת. בשביל זה היינו שם.

ואכן, למרות אינספור בעיות ותקלות שבעיניי הצעירות נראו בלתי-פתירות בעליל, התרומם השבט אט-אט, התנודד קצת במקום, והתחיל לזוז. עוד כשהייתי בשכב"ג, ראיתי גדודים צעירים נובטים להם, וחלפו הימים שהיינו יוצאים למחנה קיץ בלי מניין. היום, בלי עין הרע, השבט כבר מונה מאות חניכים. נשאר להם עוד הרבה לעשות, אבל התהייה האם השבט הזה יקום על הרגליים – כבר הרבה מאחוריהם.

במקום זה, אני מקווה, הם שקועים בלהקים דברים חדשים על הרגליים. כך אני מקווה - כי החוויה הזו היא דבר נפלא שאין לו תחליף. הזמנים המאושרים בחיי הם אלו שבהם יש לי משהו להרים על הרגליים – גם אם זה רק משהו קטן, גם דברים שהם "רק בשביל הכיף," ואם אין לי פרוייקט כזה, אני מחפש עד שיש לי. 
אישית אני מצאתי שאחד המקומות המצויינים לחפש הוא בתיאטרון. זמן לא-רב אחרי שסיימתי את התיכון ואת הצופים הגעתי לתיאטרון הקהילתי. למרות שלכאורה אין שום קשר, החוויה שלי הייתה דומה: מתחילים מכלום, משום דבר בכלל. השחקנים לא יודעים עדיין אף שורה; יש לך מזל אם הם יודעים על מה ההצגה. עוד אין תלבושות, עוד אין תפאורה. רק חבורה של אנשים מסתובבים בחדר, מנסים להבין מה לעזאזל הבמאי רוצה מהם. הבמאי המסכן מצדו, צריך להסביר לעשרה שחקנים או יותר בדיוק מה הוא רוצה שכל אחד מהם יעשה על הבמה בכל רגע במשך שעתיים. אתה מסתכל על חזרה כזו, וקשה להאמין שמופע דרמטי סוחף ו/או מבדר יכול לצאת מדבר כזה.

בהמשך, המצב לא נהיה יותר רגוע. להיפך. קטסטרופות עולות וצפות, קודם אחת-אחת ואז בלהקות. הזמן אוזל, ועדיין שחקן א' לא יודע את השורות שלו ושחקנית ב' נאלצה לפרוש והתפאורה מתפרקת והאולם מבטל. שבוע וחצי לפני כל הפקה שראיתי, השחקנים שלה יאמרו, "מה שלום ההפקה? איום ונורא. אבל תבואו, תבואו. עד ערב הפתיחה זה יסתדר." הדבר המדהים הוא שהם תמיד צודקים. איכשהו, בדרך פלא, לפעמים בעזרת שבוע שלם שבו אף אחד מההפקה לא ישן, ההצגה קמה לתחייה ברגע האחרון, ומוכנה לשמח לבב אנוש. וכך עוד רכבת הרים דרמטית מגיעה לסיומה המוצלח.

רכבות ההרים האלה הם התוצאה של בנייה. של יצירה. אנחנו חווים אותם רק אם אנחנו מנסים ליצור משהו חדש. רק ביצירה חסרה לנו תמיכה יציבה ובטוחה; רק ביצירה אנחנו יודעים שכישלון משמעו לא עיכוב או קושי קל, אלא התרסקות טוטאלית.

מאידך, היעד הברור נותן לנו כיוון וכוחות. עם הקשיים האלו לא היינו רוצים להתמודד, אבל אם כבר הגענו אליהם בדרכינו, הרבה פעמים הם מתגלים כנוראיים הרבה פחות משציפינו. גם הדברים הקשים כבר לא מתוארים כקשיים, אלא רק מכשולים בדרך – מכשולים שאפשר לעבור, עם מספיק רצון ומאמץ. בדרך כלל, היעד מעורר בדיוק את הרצון והמאמץ שאנחנו צריכים. לעתים קרובות תגלו בהפתעה שכל מה שצריך כדי להרים פרוייקט חדש - הוא להתחיל אותו, ולהתחייב אליו – משם, הכל כבר מתפתח בעצמו.

תנועת הצופים יודעת היטב כמה חשובה היא הבנייה. כשיש לה אלפי אנשים לשבועות רצופים, מה היא עושה איתם? היא שולחת אותם למחנה קיץ, כדי לבנות. לא משנה מה, לא משנה איך, לא משנה אם אתם גדולים או קטנים או יודעים לעצב – העיקר הוא שתתחילו מאפס, מסנדות וחבלים ודדליין וחום, ותסיימו במשהו מדהים, משהו יציב ואיתן, משהו שאתם יכולים לדרוך עליו ולטפס עליו ולומר: אנחנו בנינו את זה.

הרבה מאיתנו מעדיפים להסתדר עם מה שיש מאשר להתחיל משהו חדש. ורוב הזמן, יצויין, מה שיש הוא בסדר גמור. אני לא מדבר כאן על לבנות משהו דווקא כי הוא הדבר שצריך באותו רגע. אולי צריך; אולי לא. לא חשוב לי כרגע אם צריך את התוצר. מה שחשוב לי הוא שצריך את הבנייה, את התהליך.

מדי פעם, טוב לעלות על רכבת ההרים, וליצור משהו. לארגן מסיבה שאף חבר שלך לא היה מארגן; לדחוף פעולה ששונה לחלוטין ממה שבדרך כלל עושים; לפתוח מועדון קבוע לתחביב שלך; לקחת אחריות על טקס; לצייר קומיקס חדש באינטרנט. לשים בעולם משהו שלא היה בו עד עכשיו.

מי שלוקח על עצמו ליצור דבר חדש, מוצא את עצמו משקיע את הכוחות שלו במקומות שהוא בוחר. וקשה למצוא דרך יותר מספקת מזו לחיות את חייכם.


זיו וויטיס בוגר שבט הראל ברעננה, ירושלמי בליבו ובנפשו, אך הוגלה לגבעת שמואל. כיום מתכנת בצה"ל, וממתין לשחרור המתקרב.

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 2 תגובות | הוספת תגובה


1. מעורר חשיבה
נכתב על ידי מיכל דויטש גומברוף משבט עידן בתאריך 26/11/2011 בשעה 18:07
2. כן אבל
נכתב על ידי אייל פסח משבט ראשונים בתאריך 27/11/2011 בשעה 16:57