zofim.org.il
  
 


 
שבט גלעד
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » שבט גלעד » כתבה: הפרידה מהשבט

תמונת מגזין הפרידה מהשבט פורסם על ידי אור יקיר
בתאריך 15/7/2012
בכתבה זו צפו 3914 גולשים

הרגע הזה שאתה שמיניסט ומחכה כל השנה למחנה, ומתחיל החלוץ ואתה אומר לעצמך "איזה כיף, מחנה קיץ!"
ולפני שאתה שם לב בכלל החניכים מגיעים, ואתה לא מספיק להבין שהם פה וכבר קוראים לך לפרידת שמיניסטים הנהגתית מחוץ למחנה.
מקריאים שמיניסט מכל שבט, ומה הוא יעשה שנה הבאה, ואתה מבין כמה שזהו עומדים להתחיל משהו חדש.
"גרעין רעים...אתגר...פנימיות...במדבר...הסוכנות היהודית...קד"צ...צבא..."
אתה חוזר חזרה למחנה השבטי שלך כשאת העניבה של התפקיד או של השבט מחליפה עניבה של בוגר תנועת הצופים, ועדיין לא מעכל.

ופתאום מסדר הנהגתי ורגע לפני שיוצאים לשם אתה מוצא את עצמך עומד מול כל השבט במסדר ושכבגיסטים מעניקים לך גלימה שכתוב עליה מאחורה בענק 1/8.
אתה עומד במסדר מלפנים, כולך ברעל של השבט, לא מפריע לך החום, העובדה שהחאקי שלך מסריח כבר שבוע, כלום.
אתה מביט מאחורה ורואה את כל השבט, ילדים מכיתה ו' מחכים שתתחיל מוראל כדי שיוכלו להצטרף.
מתחילים נאומים ואז אתה מבין שזהו ואתה מסיים.
נציגי השמיניסטים מקריאים את דבר השמיניסטים וכל מילה שלהם מחלחלת וגורמת לך להפנים את זה.

השכבגיסטים מאחורה מקשיבים, אבל יותר מחכים בהתרגשות לקראת חלוקת הפרסים.
אתה שם את עצמך לרגע בצד ומנסה לערבב את הרגשות שלך עם ההתרגשות של הפרסים.
ואז מקריאים את השבט שלך, שזכה בפרס.
ואתה קופץ ומשתגע ומחבק אנשים רנדומאליים ולא מוצא את עצמך מרוב אושר.
חוזרים משם ומפציצים במוראל, גאים בכל דקה ודקה שהייתה, בכל רגע שנתת מעצמך בשבט, באיך שהשבט נראה כשאתה יודע שיש לך חלק גדול בזה.
ואז זה באמת מתחיל. החניכים מבינים שאתה עוזב, שהמדריכים שלהם מתחלפים.
ואתה מרגיע אותם ומנסה לעודד אבל בתוך תוכך מבין שאתה מת לבכות בדיוק כמו החניך הזה, אבל אתה לא מראה לו. אתה מחבק אותו ואומר שאתה תבוא לבקר, ושאתה רוצה לראות אותו שם כשתבוא.

ואז הבוקר מגיע. ופה באמת כבר אתה לא יכול יותר להדחיק.
כל שכבה מכינה דברים להגיד במסדר סיום, או בשם הלא רשמי שלו מסדר דמעות.
והשכבה שלך מתכנסת גם, כדי להיפרד מהשבט, ומנסים להתחיל ולא יודעים איך.
איך אפשר לסכם את התקופה המדהימה הזאת בדף אחד, או בשניים, איך?
וכותבים דברים, ומנסים לשלב בדיחות, שלא נבכה יותר מדי, שנצחק קצת, "גם ככה יהיה קשה..." אתה אומר לעצמך.

ברגע שסיימתם לכתוב שומעים את המפקדה, "עוד 5 דק' מסדר כולם לעלות על חאקי" – ואז כבר אתה שומע "עמידה חופשית. מסדר"
אבל את זה כבר לא אתה מעביר, ואתה מודה על זה כי אתה יודע שלא היית עומד בזה.
השכבה הראשונה עולה ואתה מתחיל לבכות מהכל, מהמילים שהם אומרים לך, שהם כותבים מה היית בשבילם כל השנה הזאת, מהמעמד הזה, של שמיניסט שנפרד.
ואז אתה מצטער על זה שלא הבאת טישו בתחילת המסדר, אבל אתה לא תצא באמצע, אתה רוצה לשמוע הכל.

ואחרי שכל שכבה והמרכז הבוגר עולים ואומרים את הדברים שלהם, ומחבקת אותך, המרכז הבוגר מזמין את מי שרוצה להגיד משהו לבוא ולהגיד.
ואז עולה הצוות שלך ומודה לך על כל שנייה, ואומר שהוא לא יודע איך הוא היה מסתדר בלעדייך.
והוא מצטער על הבעיות שהוא עשה ואתה נזכר איך כעסת עליו ואתה מצטער שלא הערכת כל שנייה איתם יותר.
והמסדר נגמר בחיבוק אחד גדול, כשהשבט עושה מוראל לשמיניסטים.
ואתה מסתכל על חברי השכבה שלך ובלי מילים, רק עם העיניים אומרים אחד לשני "אני לא מאמין שזה נגמר".

אז רגע אחרי המחנה, אני כותבת את זה, מסתכלת על התמונות, מנציחה כל רגע, ולא מאמינה שזה נגמר.
אומרים שמשפחה לא בוחרים, שבט גלעד -  אתם המשפחה שבחרתי, תודה לכם על כל הזמן הזה.

אור יקיר, בוגרת שבט גלעד, הנהגת צפון. 

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה