zofim.org.il
  
 


 
דף הבית » כתבה: ההזדמנות האמיתית לחנך

תמונה קטנה ההזדמנות האמיתית לחנך פורסם על ידי בר בן אהרון
בתאריך 17/7/2012
בכתבה זו צפו 10350 גולשים

קוראים לי בר בן אהרון, השנה סיימתי את כיתה י' ואת שנת ההדרכה הראשונה שלי בשבט שחר- צופי יוקנעם, שנה שהייתה המשמעותית בחיי.
הדרכתי 14 בנות בכיתה ו' וחניכה אחת בכיתה ז' בעלת צרכים מיוחדים.
להדריך זה דבר לא קל, במיוחד לא כשאתה מדריך לבד. במשך השנה נעזרתי ושאבתי כוחות מחניכותיי, מהצוות, מהראשגדית ומהמרכזת.


בתחילת שנה קיבלתי קבוצה של 14 בנות לא כל כך מגובשות, אכפתיות כלפי חברותיהן הקרובות בלבד.
הדבר היה לגיטימי בעיניי, גם אני הייתי בכיתה ו' והבנתי את חשיבות המעמדות והחברות עם 'הילדה המקובלת'.
כבר בפעולה הראשונה שמתי לב לזה, ורציתי לשנות המצב בקבוצה.
שמתי לי למטרה עד סוף שנה, להגיע למצב של קבוצה שבה לכל הבנות אכפת, וכולן מקבלות אחת את השנייה בלב שלם. נכון זה היה נראה לי כמו פנטזיה, ולא רק לי כי בכל זאת מדובר בבנות בכיתה ו' אני לא יכולה לדרוש מהן דברים שאנשים בוגרים לא מקיימים.
למרות שידעתי שמחכה לי עבודה רבה, החלטתי שאין סיכוי שאני אוותר, אני באתי לשם כדי לחנך ללמד, להשפיע ולהיות מדריכה משמעותית.


במהלך השנה עברתי עם הקבוצה הרבה עליות ומורדות, היו פעולות שבקושי הגיעו חניכות וכן זה שבר אותי, הרגשתי שאני על סף ייאוש. זאת הייתה האכזבה הזאת שמתוך קבוצה של 14 מגיעות 4 לפעולה וזה באמת היה קשה, כבר חשבתי שאולי משהו בי לא טוב. אבל לאט המצב חזר לקדמותו, הקבוצה שוב הגיעה בהרכבה המלא, מסתבר שזה היה החורף...
הפעם הראשונה שהרגשתי שאני מתקרבת למטרה, היה בטיול פסח שבטי.
יצאו לי רוב החניכות, וחניכת הצמי"ד יצאה גם, זו הייתה הפעם הראשונה שהיא יצאה לטיול בלי אמא שלה, הרגשתי את גודל האחריות שהייתה מוטלת עליי, זה באמת היה מפחיד לא היה לי מושג איך אני הולכת להתמודד עם כל החניכות לבד, המזל שלי היה שהביאו לי מדריכת עזר שבאמת בלעדיה לא הייתי מצליחה לסיים את הטיול.
בטיול עצמו היה אפשר לראות את הקושי שלי כמדריכה, אני יודעת שגם שאר החניכות ראו את זה עליי, כי באמת לא הייתי אני. אבל הדבר שהיה הכי מדהים לראות הוא איך כולן באו לעזרה.
החניכות שיתפו פעולה, עזרו אחת לשנייה והראו בגרות. לא היה להן אכפת מי זו מי, הן פשוט נתנו יד והתקדמו הלאה. אין לי מילים לתאר את תחושת הגאווה שהרגשתי באותו רגע.
גם בטיול היו רגעים שפשוט לא ידעתי מה לעשות, חניכת הצמי"ד התחילה לבכות ופשוט חיבקתי אותה ולא ידעתי איך לגרום לה להפסיק, היא גם לא אמרה לי מה זה אם זה הקושי של המסלול, החום או אולי הגעגועים הביתה, אני הייתי חסרת אונים באותו רגע, נתתי את כל תשומת הלב שלי אליה ושאר החניכות עזרו לי, כולן באו סביבה וחיבקו אותה גם, אני יכולה להגיד שכל מה שעברתי השנה שווה, רק בשביל לראות אותן מחובקות ומחייכות.
ומאז, השנה רק השתפרה, היה אפשר לראות את ההשפעה של הטיול על החניכות בפעולות, במחנה קיץ וביומיום.

השנה נגמרה, והשגתי את המטרה. אין דבר שמרגיש טוב יותר מהעובדה שהשגתי את המטרה שכל כך רציתי, זה היה שווה כל כאב, דמעה, צחוק פשוט הכל. ואין דבר שמרגיש טוב יותר מהתחושה שאני מסתכלת על החניכות שלי והעיניים פשוט מתמלאות בדמעות מגאווה, ועצב על הפרידה.

להדריך קבוצת שילוב זה הדבר הכי מדהים שקרה לי,
למדתי מזה כל כך הרבה, ופשוט מול העיניים שלי התפתחה לה קבוצה של בנות שמקבלות אחת את השנייה, עם כל המגרעות, החסרונות, היתרונות ובלי שום היסוס והכל היה מכוונה טהורה.
נכון זה מרתיע, ומפחיד, במיוחד הכותרת של "מדריך שילוב פרטני", אבל עשו את זה, ויעשו את זה וזאת ההזדמנות האמיתית לחנך.
אל תהססו לשלב בקבוצה שלכם חניך צמי"ד, זו הזדמנות מדהימה וזה דבר מדהים לראות ואם ייצא לכם, אז באמת שאין חוויה מדהימה כזאת.

בר בן אהרון
שבט שחר – צופי יקנעם
הנהגת צפון

פרסם כתבה »


תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 2 תגובות | הוספת תגובה


1. שאלה לי
נכתב על ידי אייל פסח משבט ראשונים בתאריך 17/7/2012 בשעה 16:30
2. למה לא?
נכתב על ידי אייל רייזמן משבט הדר בתאריך 12/9/2012 בשעה 21:50