zofim.org.il
  
 


 
מגזר עדת הצופים
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » מגזר עדת הצופים » ארכיון הכתבות » כתבה: מחשבות על ט' באב

תמונת מגזין מחשבות על ט' באב פורסם על ידי מיטל להמן
בתאריך 16/7/2013
בכתבה זו צפו 1093 גולשים

 בס"ד

ערב ט' באב התשע"ג

מאז שאני זוכרת את עצמי שמעתי את מגילת איכה בטיילת בירושלים. שם אבא שלי, מורה דרך למופת, עמד מול קבוצה של תיכוניסטים אמריקאים- דתיים ושאינם ונתן את "נאום ט' באב".

והרי הנוסח המקוצר:

"אנחנו יושבים כאן עכשיו, מסתכלים לכיוון העיר העתיקה של ירושלים. לחלקינו קצת לא נוח לשבת על הרצפה הקרה והקשה, לחלקינו אולי קצת קר ואנחנו חושבים על כך שלא הקשבנו למדריך והבאנו עוד סוודר, לחלקינו קשה עם החושך, חלקינו סתם חושבים על מי שיושב לידינו, או משהו אחר.

אבל אם אנחנו היינו כאן לפני 1943 שנה-

אנחנו לא היינו יושבים,

ואנחנו לא היינו חושבים.

 אנחנו היינו במנוסה על חיינו.

אנחנו היינו בריצה הכי מהירה אי פעם.

היינו עסוקים בלרוץ מהבית הבוער שלנו, מהשכונה הבוערת שלנו ומהעיר הבוערת שלנו.

כי ברגעים האלה ממש לפני 1943 שנה- הייתה כאן שריפת ענק שנשמשכה יומיים. השריפה הזאת הרסה את ירושלים מהיסוד- הרסה את עם ישראל כפי שהיכרנו עד לאותו רגע מהיסוד- ושינתה את חיי כל אחד מהיושבים כאן מהיסוד, בלי שאפילו נדע."

עד כאן השיחה של אבי היקר.

עוד סיפור אישי לפני מחשבות כלליות יותר.

 לפני כשנה וחצי התחתנתי. החלטתי שביום המיוחד שלי אנסה ואשתדל "לעלות את ירושלים על ראש שמחתי" ולעלות להר הבית. קמתי בבוקר עם פרפרים והתרגשות עצומה (לא מהר הבית...), התלבשתי, ונסעתי לעיר העתיקה עם שני אחיי ואבי היקרים. עד כאן הייתי עדיין עם פרפרים, וממש לא הבנתי מה אני עושה. כשעלינו אבא שלי התחיל להסביר מה כל דבר, מה אנחנו רואים- הרגשתי כמו תיירת רגילה ולא הבנתי למה זה מה שאני עושה בבוקר הזה. ניסיתי קצת להתבודד עם עצמי, על מנת שאוכל לחוש קצת עצב, התרגשות- משהו!! לפתע אחי הצביע על שתי חתולות שמנות במיוחד בצבע ג'ינג'י. הוא הצביע עליהן והזכיר לי את המדרש שבו ר' עקיבא רואה את השועלים המהלכים בהר הבית לאחר החורבן וצוחק. שואלים אותו למה הוא צוחק והוא עונה שאם הנבואה ששועלים ייהלכו בהר הבית מתרחשת- כנראה שגם נבואת הגאולה תתקיים. ברגע הזה, קלישאתי ככל שזה יישמע, נפל לי האסימון. הבנתי שאני נמצאת ביום המאושר בחיי, אבל יש בו חוסר. החוסר הזה הוא אמיתי והוא צריך לכאוב לי. הוא צריך להיות נוכח בחיי, ביום יום. הבטחתי לעצמי, בזמן קריעת הבגד כסימן של אבלות, שאנסה לזכור את העצב הגדול הזה, את תחושת החוסר. באותו ערב, כשעמדתי תחת החופה, הצלחתי לעמוד בהבטחתי לעצמי בזמן שירת "אם אשכח ירושלים" בחופה. רגעים אלו של אושר עילאי  שמהולים בעצב נורא הם, בעיני, להיות יהודי כיום.

כמובן שתחושה זאת לא נשארת כל הזמן, יש ימים שבהם החורבן יותר נוכח בחיי ויש ימים בהם זה לא חולף במוחי. אך בט' באב החוויה הזאת מתעצמת וחוזרת אלי. אני מאמינה שאני לא לבד בתחושה הזאת.

אך בט' באב הדברים בוערים בי. אני חושבת על שנאת החינם שאנו חווים מדי חודש בחודשו ברחבת הכותל, על ההכפשות בבחירת רב ראשי, על לשון הרע הקיים בכל מקום, על תקיפת חיילים, על חוסר כבוד בין אדם לחבירו שאני רואה באוטובוס כל יום ועל עוד הרבה דברים בחברה שלנו שנחרבו עם בית המקדש, לפניו ואחריו.

אני מאמינה שאם כולנו נרגיש שאנחנו יושבים במקום שלפני 1943 שנה היה בה אסון אנושי ורוחני אדיר, וכולנו נשנס מותניים וננסה לשנות- ייגמר החורבן ותבוא הגאולה.

השאלה שאני שואלת את עצמי היא- איך?

מה אני עושה עם התחושות האלו? עם הבעירה הזאת בלב? עם האמונה והרצון למשהו אחר וטוב יותר?

התשובה שלי לעצמי היא שאני מנסה להיות אדם טוב יותר, מנסה לאהוב יותר, לדבר פחות לשון הרע, לדון את הסובבים אותי קצת יותר לכף זכות.

אך זה לא מספיק- את הימים האחרונים ביליתי במחשבות על איך אני יכולה לשנות את הסביבה שלי ולא רק את עצמי.

מחשבה זאת הובילה לכתיבת שורות אלו. להעלאת השאלה לפורום רחב יותר- אולי תוכלו לעזור לי,

אשמח לשמוע.

פרסם כתבה »