zofim.org.il
  
 


 
מחלקת נוער וקהילה
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » מחלקת נוער וקהילה » כתבה: את יודעת אמא, כולנו ילדים של החיים

תמונת מגזין את יודעת אמא, כולנו ילדים של החיים פורסם על ידי ליאורה גבעון
בתאריך 12/2/2014
בכתבה זו צפו 2840 גולשים

 ילדים טובים וילדים רעים, את יודעת אמא, כולנו ילדים של החיים...

שאלות, מחשבות והרהורים בעקבות הסיור בכלא אופק   

שעת בוקר ואנו- מספר מורות המלמדות במכללה ונציגה מאגודת הסטודנטים, נפגשות בכניסה לכלא אופק.

זהו ביקורי השלישי בכלא אופק. שני הביקורים הקודמים היו לראות את הפעילות הצופית שאנו מקיימים כמה שנים. התחנכתי בתנועת הצופים, שם עוצבתי בילדותי ובנערותי, וכעת אני מחזירה לתנועה זו כמתנדבת ופעילה בהנהגה הארצית, וגאה שבין השאר, תנועת הצופים לקחה על עצמה מחויבות חברתית לקהילה והקמת שבט צופים בתוך הכלא, מתוך חשיבה שאם הילדים הללו אינם יכולים להגיע לצופים, הצופים יגיעו אליהם.


את פנינו קבלה מירב, מנהלת אגף החינוך, שדאגה לידע אותנו שהיא בוגרת המכללה ובהכשרתה מורה לחינוך מיוחד.

מירב הובילה אותנו לכלא. צלילי השערים הנפתחים והנסגרים לפנינו ואחרינו במעבר ממקום למקום, יוצרים בקרבי תחושת פחד, דחיסות, קור והתכווצות. אנו מתבקשות לכבד את כללי המקום ולהימנע מלשאול את הנערים את סיבת מעצרם.   

כבר בכניסה אנו רואות מספר נערים, הלבושים במדי שירות בית הסוהר: מכנסי גי'נס וחולצת תכלת מכופתרת עם צווארון. המדים מכבדים והצוות מקפיד שהילדים יכפתרו את החולצות וישמרו על הופעה מסודרת.

הסיור מתחיל בחדר בו נוהגים חלק מהעצירים להיפגש עם בני משפחתם. זהו חלל המעוצב כדירה קטנה ובו פינת אוכל, סלון, מטבחון ושירותים, כשהכוונה היא ליצור סוג של תחושת בית במהלך המפגש של העציר עם משפחתו.

לחלק זה הצטרפה  רחל, אף היא בוגרת המכללה שלנו במסלול לחינוך מיוחד. רחל  הינה מורה ואחראית על ההשכלה בבית הספר הנמצא בכלא.  רחל שיתפה אותנו במורכבות האוכלוסייה בבית הספר. חלק מהנערים אינם יודעים קרא וכתוב, לכל אחד מהם חלקי ידע בתחומים הנלמדים. סיטואציה כיתתית עם הטרוגניות, בה כל תלמיד מתפקד ברמה שונה ויש לתת מענה לכולם. בתוך כך גם התחלופה והניידות גבוהים, כך שכאשר מגיע תלמיד ובונים לו תוכנית לימודים, לעולם אין לדעת, כמה זמן ישהה במקום, כך שמבחינת המורה קשה לשמור על רצף תהליכי הנהוג במערכת החינוך. המורים בבית הספר ברובם בעלי השכלה בחינוך מיוחד, עובדים באסטרטגיות המותאמות לנערים ונדרשים להרבה הכלה, סבלנות, הבנה ורגישות.

רוב הנערים נעצרו בשל עבירות אלימות בדרגות שונות, וישנן כמובן העצורים בשל  סיבות נוספות כגון עבירות מין, שוד ועוד.

מסגרת הלימודים מאוד ברורה: הילדים לומדים בכיתות, יושבים ליד שלחנות, אך מטעמי בטיחות והתנהלות המקום, אי אפשר להשתמש בעזרים המגוונים ובאמצעי ההוראה המקובלים במערכת החינוך כיום.

מירב סקרה בפנינו את סדר היום בכלא, הדילמות, הקשיים, התנהלות הצוות, הקשר עם המשפחות, והפעילויות המגוונות הכוללות: חדר כושר, חוג כדורגל, פינת חי, בישול, תיאטרון אשר כולל העלאת הצגה על חיי הנערים בסוף כל שנה,  וצופים הכוללים השרדות בשטח, בנייה, חיי קבוצה, קשרים, כתובות אש והישרדות.    

הצוות בראש וראשונה חייב לבנות עם הנערים מערך אמון, ונראה שעובד מתוך אני מאמין, תחושת שליחות, רצון לחולל שינוי, משמעות  ומוטיבציה,  המלווים באנושיות וחמלה.

בקרב הנערים קיימת קבוצה טיפולית העוסקת בבעיות אלימות, גמילה מאלכוהול והתמכרויות, ובמהלך העבודה לומדים הנערים לבטא את רגשותיהם, להמשיג את מחשבותיהם ולהפנים דרך זו כתקשורת שלפעמים לפני כן הייתה תקשורת המלווה באלימות פיזית.  

נערים מסוימים זוכים להצטרף לקבוצת "חולייה". קבוצה זו מסייעת בצביעה, תחזוקה ונקיון המקום, ובכך יוצאים למרחב מהתאים שלהם, ומרגישים משמעותיים על כך שסומכים עליהם.

במהלך הביקור בבית הספר, פונה מירב מדי פעם לאחד הנערים, מציגה אותו בפנינו ומציגה אותנו בפניו. מירב משבחת אותו על הדרך שהוא עשה וההתמודדות שלו, מנער אחר מבקשת מירב לספר על עצמו... הקשר החם והאוהב  עם הנערים לצד הצבת  גבולות ברורים ומקצועיות- בולטים מאוד בהתנהלותה של מירב.

צוות המקום מורכב מאנשים מיוחדים, מסורים, המתמודדים יום יום ושעה שעה עם המצוקה של החיים, העצב, התסכול והכאב. לפעמים, כדברי מירב, דווקא הסוהרים, העובדים לאחר שעת הלימודים, מצליחים בתקשורת ושיחה בלתי פורמלית ליצור אמון בקרב הנערים, להבין, להתקרב ולקדם.  צוות מרשים ומעורר הערצה והשראה בעבודתו החינוכית והטיפולית.

אני מתבוננת סביבי, מנסה להרגיש את המקום, להקשיב לקולות, לראות את המראות ולאסוף את המידע שניתן.  והתמונה החזקה שלי היא מראה אחד הנערים הנועץ בי את מבטו כשהוא בתאו, מביט בי מהחלון הקטן ומעבר לסורגים...

יצאנו מהכלא, לאחר שכל מי שהוקרא שמה, עברה את השער וקבלה את תעודת הזהות שלה שהופקדה בכניסה.

עלינו על המיניבוס שהחזיר אותנו למכללה. הדרך היפה והציורית, בין פרדסי השרון, לבלוב ופריחה, ריחות הדרים ושמיים צחים ותכולים- בטאה חופש המנוגד לכלא שבו מתרחשים גם כן חיים כה משמעותיים.   

הביקור מטלטל, קשה, עוצמתי ומעלה שאלות רבות...

האם יוכלו אותם נערים אי פעם לצייר מציאות של שמש זורחת, שמיים כחולים ואופק המבטאים חופש, מה המשמעות של כלא וסורג בחיים שלנו, מה המשמעות של משפחה שאחד מילדיה עצור, מה מקומם של נערים אלו בחיינו ובחברה שלנו, מה המחויבות האישית והחברתית של כל אחד מאיתנו לגבי אותם נערים, כיצד אנו כבני אדם וכמחנכים יכולים להשפיע, ליצור אנשים טובים יותר ועולם טוב יותר, מה בין נוער זה המוגדר כסיכון לסיכוי, כמה אהבה נדרשת מכל אחד מאיתנו במסע עם אותם נערים, אילו אפשרויות והזדמנויות אנו יכולים ליצור לאותם נערים לחיות חיים איכותיים, יצרניים ומשמעותיים, מה מקומנו כמחנכים וכמכשירים את מורי העתיד לקחת אחריות חברתית,  

ובעיקר,

איזו מראה ואילו אתגרים חינוכיים, ערכיים, חברתיים, ציוניים ולאומיים מציבים לנו אותם נערים.  

  

חזרתי לביתי והקשבתי לשירו הנפלא של אריק איינשטיין (שנכתב והלחן על ידי שלום חנוך)...

"עיני פקוחות מבלי לראות את השמיים

מבלי לראות כחול של ים, ירוק של עץ,

מבלי לשמוע מנגינות יפות כמו פעם

מבלי לראות את הדברים כמו שהם.

ילדים קטנים, ילדים גדולים,

ילדים טובים וילדים רעים,

את יודעת אמא, כולנו ילדים של החייים..."  

(לינק לשיר היפה

 

כתבה: ליאורה גבעון

יו"ר וועדת דרך המשך ואחריות חברתית וראש "צופות ביחד למרחקים"- תנועת הצופים

מדריכה פדגוגית- הסבת אקדמאים לחינוך מיוחד, מכללת סמינר הקבוצים

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה