zofim.org.il
  
 


 
מגזר עדת הצופים
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » מגזר עדת הצופים » ארכיון הכתבות » כתבה: פרשת השבוע אמור

תמונת מגזין פרשת השבוע אמור פורסם על ידי רוני גוס- מדוף
בתאריך 14/5/2014
בכתבה זו צפו 720 גולשים

איתמר קגן, מרכז ההדרכה בעדת בצופים, מדבר על פרשת השבוע  

כג,טו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה:  שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.

 

כג,טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַה'.

 

כג,יז מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה, שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים--סֹלֶת תִּהְיֶינָה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה:  בִּכּוּרִים, לַה'.

 

 

בפרשתנו, אנו נקרא את הפסוקים הללו העוסקים בספירת העומר, שהיא בדיוק התקופה בשנה בה אנו נמצאים. יש חן בדבר, שמעגל התורה ומעגל השנה נפגשים. אני רוצה להתייחס לשתי נקודות בעניין הספירה.

א. אנו רואים כי התורה מצווה לספור שבעה שבועות, שהם ארבעים ותשעה ימים, ומיד לאחר מכן מצווה "תספרו חמישים יום". יש בעיה, מה עושים עם היום החמישים?

נבין את זה כך- כל דבר שאפשר לספור אותו, שייך לעולם החומרי, המוגבל לזמן, למקום ולעצמים. ריבוי הזמנים המקומות והעצמים מיוצג לעיתים על ידי המספר שבע. מצד שני,  הקב"ה הוא אחד, ללא מקום וזמן. אי אפשר לספור אותו, שהרי אין לו סוף. וכשסופרים משהו, מראים שיש לו סוף. אך בכל זאת אומרים שהוא "אחד", כי אין לנו מילה אחרת.

 בזמן ספירת העומר חיכינו שבע שבועות למתן תורה, התמודדנו עם הזמן עם הדרך ועם ריבוי האנשים, עד להר סיני. זה השבע של הריבוי. ובמתן תורה הופיע עלינו הקדוש ברוך הוא האחד והיחיד בעצמו, במקום אחד ביום אחד, ואנחנו היינו כאיש אחד. זה היה יום שאי אפשר לספור אותו, אבל הוא חלק מהספירה, הוא העיקר, זה היום החמישים. זו המשמעות של "אז ישיר משה", הבורא, שהוא אחד (האות א'), מתחבר עם העולם הגשמי, עם השבע (האות ז'), ומעלה את העולם למעלה מהטבע, כמו בקריעת ים סוף ובמתן תורה.   

ב. אנו שואלים בליל הסדר: "מצה זו ...על שום מה?" ועונים "על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ ...." כי גורשו מארץ מצרים ולא יכלו להתמהמה", וכן כתוב "כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים" (דברים ט"ז ג'). ולעומת זאת בשבועות, מצווה להביא קורבן דווקא מחמץ, הוא קורבן שתי הלחם (המובא בפסוקים שבתחילת הדף). בפסח החמץ אסור יותר מכל איסור אכילה אחר, ובשבועות הוא מצווה. מה קרה? ספירת העומר.

בהכנת המצות ובאכילתן בפסח, אנו חווים את תכונת הזריזות והחיפזון. הכל נעשה מהר ובקפדנות יתירה. על שום מה? משום שביציאת מצרים היה צורך לצאת מהר מהמקום ומהמצב שהם היו שרויים בו. לא היה זמן לחשיבה ולתהליכים. כשהגיעה שעת הכושר- קופצים! אם הייתה המתנה כלשהי, פרעה היה מתחרט (כפי שאכן קרה) ואולי גם בני ישראל היו מתחילים להסס ולא היו מוצאים את האומץ לצאת למדבר. היינו מחמיצים את ההזדמנות, ולכן היה עלינו למצות את הרגע. כאלה הם החיים, לעיתים ישנם רגעים של מיידיות, ללא היסוס או תהליך- החלטות של שינויים גדולים ומשמעותיים. בזמנים כאלו אנו צריכים לסמוך על הקב"ה שיעזור לנו, כי אנחנו לוקחים סיכון ולא יודעים בוודאות מה יהיו התוצאות.

מצד שני, ישנם מצבים שבהם אנו רוצים לפעול מהר, להגיע ליעד. ובעיקר מיד אחרי שעשינו "קפיצה" כזו של חיפזון, אנו רוצים להמשיך באותו קצב. אבל דווקא שם צריך המתנה ותהליך. לא נוכל להגיע לקבלת התורה כך, מיד. צריך הכנה, המתנה, אמונה ותפילה, לבנות ציפייה וכיסופים, להרגיש את החיסרון. כמו תשעה ירחי לידה. ובסוף, דווקא על ידי זה, ההגעה להר סיני (או לכל יעד נכסף) מקבלת מימדים גדולים ועמוקים הרבה יותר. אנו מרגישים שיש לנו חלק מלא בתהליך וביעד. ההמתנה היא האתגר הגדול ביותר שלנו וההצלחה המשמעותית ביותר, היא מידתו של הקדוש ברוך הוא- ארך אפיים. בזמן ההמתנה אנו גם פועלים וגם נותנים למצב להתפתח מעצמו. זו אמנות אמיתית. הקדוש ברוך הוא חייב אותנו להמתין על אף להיטותנו להגיע אל ההר.

המצה היא החיפזון, הרגע הבודד שבו לקחנו סיכון ובחרנו בשינוי עצום. החמץ של הקרבן של שבועות הוא התוצאה של תהליך ההמתנה וההבשלה שלנו, התהליך הזה הוא ספירת העומר- יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע.

באמת שני החגים הם חגי חירות, כי קבלת התורה היא חירות הנפש כמו שכתוב "...חרות על הלוחות, אל תקרא חרות אלא חירות. שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (פרקי אבות ו' ב' ). חג הפסח והמצה שבו, וחג השבועות והחמץ שבו, הם אותו דבר ממש. אלא שבאחד היה חיפזון ובשני – המתנה.      

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה