zofim.org.il
  
 


 
מגזר עדת הצופים
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » מגזר עדת הצופים » ארכיון הכתבות » כתבה: הילה (לזוביק) קליין כותבת

תמונת מגזין הילה (לזוביק) קליין כותבת פורסם על ידי רוני גוס- מדוף
בתאריך 14/5/2014
בכתבה זו צפו 892 גולשים

  

הילה, בוגרת העדה, משתפת בחוויה אישית לקראת יום הזיכרון ויום העצמאות

 

"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים... עת לבכות ועת לשחוק, עת לספוד ועת רקוד" (קהלת פרק ג).

הרבה כבר דיברו על החיבור בין יום הזיכרון ליום העצמאות. האם נכון החיבור בין שני ימים. גם בצופים עברנו והעברנו פעולות בנושא. יש טיעונים לכאן ולכאן.

במקום לדון בטיעונים אני רוצה לספר סיפור. במשך כמה שנים הייתי מדריכה של קבוצות תגלית. כל קבוצה מגיעה לסיור בהר הרצל. במהלך הסיור אחד החניכים בקבוצה שאל אותי אם הייתי בהר הרצל לפני שהתחלתי להדריך קבוצות תגלית. עניתי שבטח. החניך הופתע מהתשובה ושאל אותי ברצינות "למה? מה יש לך לעשות בבית עלמין?".  סיפרתי לו שאני משתדלת להגיע להר הרצל בכל שנה ביום הזיכרון. וכך התחיל דיון על יום הזיכרון שאליו הצטרפו עוד ועוד חניכים מהקבוצה. הם מאוד התעניינו ביום הזיכרון. מה אנחנו עושים? איך מציינים את זה? הם הופתעו מהרבה אספקטים ביום הזה. במהלך השיחה סיפרתי גם על החיבור ליום העצמאות. אחת החניכות פסקה בהחלטיות ש"אני לא הייתי מסוגלת לעשות את זה. לעבור ממצב של שכול לשמחה כל כך מהר". סיפרתי להם על המחלוקת שקיימת בנושא. על הטיעונים לכאן ולכאן. מרביתם הסכימו עם אותה חניכה וחשבו שהחיבור הוא מופרך ושנעשה טוב אם נחליט להפריד ביניהם.

ואז אחד החניכים אמר שהוא דווקא חושב שהחיבור הוא במקום. כהגדרתו "זה לא יכול להיות אחרת. ברור ששני הימים האלו צריכים להיות מחוברים. תחשבו על כל מה שעברנו וראינו במהלך השבוע שאנחנו נמצאים בארץ. כל מקום שאנחנו הולכים אליו ומטיילים בו הוא בעל משמעות היסטורית. חלק מהאתרים הם עם היסטוריה של אלפי שנים, חלק של עשרות שנים אבל אין מקום שאין בו סיפור. גם כשיצאנו לבלות במדרחוב בירושלים סיפרו לנו על ההיסטוריה של המקום. שום דבר פה לא מנותק. הכל קשור אחד לשני. ההווה עם העבר. העבר עם העתיד. העתיד עם ההווה. בכל מדינה אחרת היה ראוי להפריד בין הימים האלו. אבל דווקא בישראל זה הכי טבעי שהם יהיו מחוברים. פה שום דבר לא מובן מאליו. אני חושב שדווקא החיבור הזה, בין יום הזיכרון ליום העצמאות הוא הדבר הכי משמעותי שאני לוקח מהביקור בארץ. תחשבו על יום העצמאות שלנו – זה עוד יום של כיף שבו אנחנו עושים ברביקיו ויש זיקוקים. אבל אם נודה על האמת, אני לא כמעט ולא חושב על המשמעות של היום. בישראל כולם חושבים על המשמעות של היום. כולם מעריכים. וזה דווקא בגלל שיום קודם כולם התאבלו ביחד. יש הרבה יותר משמעות. גם ליום הזיכרון וגם ליום העצמאות".

הדיון עוד נמשך אחרי זה. אבל האמירה שלו הידהדה אצלי. דווקא נקודת המבט החיצונית, של מי שלא גדל בתרבות הישראלית. שלא גדל לתוך המורכבות הזאת. שלא מכיר אף אחד. שהשמות על הקברים בהר הרצל הם רק שמות שגם הם בשפה זרה לו. שמי שאף פעם לא עמד דום בצפירה. אף פעם לא התפלל הלל בכוונה שלמה ביום העצמאות. אף פעם לא יצא לטייל או לעשות מנגל לכבוד יום העצמאות. דווקא ההבנה הפשוטה שלו והחיבור שלו לכל מה שהוא עבר במהלך ביקור ראשון בישראל. דווקא זה גרם לי לחשוב שוב על הדברים. נכון, יש לי עדיין טיעונים לכאן ולכאן. זה לא השתנה. אבל בזכותו הבנתי שדווקא במורכבות יש יופי. ואולי זה הייחוד של החיבור בין שני הימים האלו. המורכבות שהיא חלק מהחיים שלנו כאן. בין אם היא מתחת לפני השטח ובין אם היא צפה למעלה. המורכבות קיימת. ורק הולכת ומתעצמת ביום הזה ובשבוע הזה. דווקא בגלל זה כל כך עצוב לנו ביום הזיכרון, כל כך שמח ביום העצמאות וכל כך קשה החיבור. המורכבות הזאת היא חלק מהחיים שלנו והיא רק מתעצמת ביום הזה.

ולסיום – שיר של יהודה עמיחי:

אדם בחייו

אדם בחייו אין לו זמן

שיהיה לו זמן לכל.

ואין לו עת שתהיה לו עת

לכל חפץ. קהלת לא צדק כשאמר כך.

אדם צריך לשנוא ולאהוב בבת אחת,

באותן עיניים לבכות ובאותן עיניים לצחוק,

באותן ידיים לזרוק אבנים

ובאותן ידיים לאסוף אותן,

לעשות אהבה במלחמה ומלחמה באהבה.

לשנוא ולסלוח ולזכור ולשכוח.

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה