zofim.org.il
  
 


 
מגזר עדת הצופים
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » מגזר עדת הצופים » ארכיון הכתבות » כתבה: חג השבועות

תמונת מגזין חג השבועות פורסם על ידי רוני גוס- מדוף
בתאריך 11/6/2014
בכתבה זו צפו 1325 גולשים

  

ציפי קויפמן, תושבת כפר הרא"ה, מרצה במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בר אילן.

פרשת במדבר סמוכה בדרך כלל לחג השבועות, חג מתן תורה. השנה הסמיכות מובהקת עוד יותר, ויש מקום לברר מדוע דווקא אנו מקבלים את התורה. לצד העובדה שיתכן שיהיה לנו יותר כוח ללמוד בליל שבועות, לאחר מנוחת השבת, כדאי לתת את הדעת על אופן הגישה שלנו ללימוד, ועל האיכות ה'מדברית' שראוי אולי להגיע איתה, משבת במדבר אל חג השבועות.

לענין נתינת התורה במדבר התייחסו חז"ל במדרש במדבר רבה, והציעו לכך מספר הסברים. היבט אחד, לדוגמה, הוא יסוד התלות החומרית בה' הנגזר משממונו של המדבר. על פי הסבר זה, בחר הקב"ה בתפאורה המדברית, במצב הקיום המדברי דוקא משום המחסור והנזקקות שהן מתכונותיו. בכך מכוננת תלות חומרית ותודעתית של העם באלוהיו, שהיא ערובה לקשר ביניהם.

במקום אחר במדרש מציעים חז"ל הסבר שונה למתן תורה במדבר דוקא: "כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר אינו יכול לקנות את החוכמה והתורה". נשאלת השאלה, כמובן, מדוע לעשות עצמנו 'כמדבר הפקר' ומה פירוש הדבר: האם הכוונה ללמוד מתוך פתיחות מרבית? ללמוד תוך התעלמות מידע קודם? ללמוד וללמד מבלי לחוש בעלות על הידע הנרכש? ללמוד מבלי לחוש גאווה בידיעותי ובהישגי? כל אחת מהבנות אלו אפשרית. דומה כי הניגוד הבולט ביותר במאמר חז"ל הוא זה שבין הפקר לבין קניה. כדי לקנות תורה וחכמה, כדי לזכות בבעלות על התורה, יש צורך בהיעשוּת הפקר- משמע- בהפקעת בעלות אפילו ביחס לעצמי או ידיעותי. אבל אם כך, כיצד אוכל 'לקנות'? יתכן שמדובר כאן בתהליך מעגלי של רכישה ואבדן וחוזר חלילה, במובן זה שעם כל קניה וקניה של תורה וחכמה, המצב הנפשי אינו מצב של בעלות על הידע.

הבנה עמוקה במאמר חז"ל זה ניתן לשאוב מהסיפור הבא על ר' זושא, צדיק חסידי בן המאה השמונה עשרה, ועל החברותא הלא מוצלחת שלו עם ר' שמעלקי, חברו, שהיה –כמותו- תלמיד של ר' דוב בער המגיד ממזריטש:

פעם אחת בא הרב הקדוש הרבי ר' זושא זצללה"ה אצל הרב הקדוש הרבי ר' שמעלקי מניקלשבורג זצללה"ה וביקש ממנו שילמוד עמו והשיב לו הרה"ק רר"ש אם אתם תלמדו עמי בחכמת הנסתר אלמוד אני עמכם בנגלות התורה ונתרצה הרב ר' זושא לזה ואמר לו יהי כן כדבריכם וישאל אותו הרר"ש איזה לימוד הוא רוצה והשיב לו הרב ר' זושא כדרכו בקודש בענוותנותו הגדולה בזה הלשון הנה זושא הוא עם הארץ גדול וצריך ללמוד עמו משניות ולפרש כל תיבה ותיבה בפני עצמה בלשון אשכנז והתחילו ללמוד מתחילת מס' ברכות ופירש לו תיבה הראשונה מאמתי (פין ווען) קורין את שמע. אז הפיל הרב ר' זושא את עצמו לארץ באימה ופחד גדול ואמר להרה"ק הרבי ר' שמעלקי מאין אתם יודעים שתיבת מאימתי פירושו הוא (פין ווען) דלמא פירושו מלשון אימה ופחד (פאר פארכט) מחמת אימת השם יתברך צריך לקרות את קריאת שמע. אז אמר לו הה"ק הרר"ש למדו אתם לעצמיכם כמו שתרצו. (בוצינא קדישא, עמ' יא סע' כה)

בפתח הסיפור פונה ר' זושא לר' שמעלקי כתלמיד ומבקש 'שילמוד עמו'. ר' שמעלקי מתנה את הסכמתו בחברותא הדדית שבה כל אחד מעניק לשני מתחום התמחותו. מדברי ר' שמעלקי המוכן ללמד נגלה (כלומר, לימוד תורה שבעל פה) בתנאי שר' זושא ילמד אותו נסתר (=תורת הסוד, קבלה) ברור כי ר' שמעלקי מכיר בערכו של ר' זושא כמי שמסוגל לחשוף את רובד הסוד שבתורה. המלמד הראשון בעסקת החליפין הוא ר' שמעלקי, וכתלמידו מציג ר' זושא את עצמו כבור ועם הארץ, ומבקש לפתוח בלימוד משניות, מתחילת הש"ס (מסכת ברכות), וללמוד באופן הפשוט ביותר: תרגום לשון המשנה ליידיש, לשון הדיבור. אופן לימוד זה תואם רמת ידע והבנה בסיסית ביותר, ולמעשה הוא מקביל לנעשה בחדר, בלימוד תינוקות של בית רבן, מיד עם המעבר מלימוד חומש ללימוד תורה שבעל פה. בבחירת נקודת מוצא התחלתית שכזו אין ספק שהן ר' זושא והן ר' שמעלקי מודעים לחריגותה של הבקשה, ושניהם- ועמם שומעי הסיפור- מצפים לבואם של המשבר-הכשלון-ההפתעה במהלך העלילה. הללו לא מכזיבים ומגיעים עם המילה הראשונה הפותחת את הלימוד. ר' שמעלקי מתנהג בהתאם להנחיותיו של ר' זושא ומבאר ביידיש את המילה הראשונה במשנה: 'מאמתי קורין את שמע בערבית' במובנה כשאלה שעניינה זמן קריאת שמע. בתגובה מפיל ר' זושא את עצמו לארץ במחווה דרמטית ומציע פירוש חלופי ל'מאמתי': מאימתִי, מאימת ה', יש לקרוא את קריאת שמע. על פי פירושו של ר' זושא מילה זו אינה מציינת שאלה בנוגע לזמן כי אם קביעה בנוגע למצב הקיומי והתודעתי. הניגוד בין דרך קריאתו של ר' שמעלקי לזו של ר' זושא מועצם בשל ההתנגשות המיידית ביחס למילה הראשונה הנלמדת בחברותא, ומאופי תגובתו של ר' זושא: הלה אינו מסביר את המילה אלא חווה אותה בגופו, מגיב אליה בכל ישותו באופן שהופך את שאלתו המופנית לר' שמעלקי ('מאין אתם יודעים') כמעט כשאלה רטורית ההופכת את קריאתו של ר' שמעלקי בנגלה לקריאה רדודה, מנוכרת וטכנית.

תגובתו של ר' שמעלקי בחתימת הסיפור מאשרת את עוצמת הכשלון הצפוי מראש: הלה נוטש את החברותא ומפר את החוזה. ניתן לומר כי הוא מגיב להפרת החוזה על ידי ר' זושא קודם לכן, כאשר ר' זושא לא מאפשר התעכבות על רובד הנגלה ומוצא באופן מיידי את הנסתר שבו. אפשר להעריך שר' שמעלקי ציפה לפחות בתחילת החברותא לפרק זמן של לימוד 'מהראש ולמעלה', למדנות קלאסית, גם אם במישור ראשוני, על פי בקשתו של ר' זושא. חוסר יכלתו של ר' זושא להתאפק ולאפשר את דרך הלימוד הקלאסית בנגלה מבהירה לר' שמעלקי כי העסקה חסרת שחר ובמובן מסוים אוטמת אותו בפני דרכו של ר' זושא.

כיצד ניתן להבין את נוהגו של ר' זושא? האם הפער בין הצגתו הראשונית את עצמו לבין התנהגותו בהמשך מעיד על משחק או אף סוג של תרמית בפני ר' שמעלקי, במטרה למשוך את ליבו לאופן הקריאה של ר' זושא? יתכן, אך דומני כי ניתן להפיק יותר מהסיפור אם נניח כי תגובתו של ר' זושא היא תגובה אותנטית המשקפת את אופן פנייתו ללימוד. הצגתו של ר' זושא את עצמו כבור ובקשתו לפתוח מחדש בראשית מסכת ברכות יכולה להיות מובנת כעמדה של הפקר, שימת עצמו כמדבר. ר' זושא מאיין, מוחק את הידע שיש בידו על מנת להגיע להבנות חדשות, מה שאכן קורה בהמשך. פנייה אל הטקסט כמורה או כתלמיד חכם, כבעל ידע, נוטה לשחזר ידע נתון. פנייה אל אותו טקסט כתלמיד, 'כמדבר הפקר', פותחת אפשרות למציאת פנים חדשות משבעים פניה של התורה. מתוך גישה זו ניתן 'להאמין' לר' זושא שהוא קורא לראשונה את 'מאמתי' בחיריק, ונרעש מגילוי זה, מהאל הדובר אליו מתוך המילה הראשונה של מסכת ברכות. מרגע שלובשת המילה צורה זו ומובן זה, ר' זושא באמת אינו מסוגל לקרוא בה את השאלה המעשית הטכנית בנוגע לציון זמן. הוא באמת אינו מסוגל להיות כתלמיד לר' שמעלקי ולקרוא את המשנה בתיווכו. הקשב הנקי שלו למשנה מאפשר לו לשמוע את קול ה' הדובר אליו מתוך הטקסט ממש, מאפשר לו לחוות התגלות מחודשת מתוך עמדתו ה'מדברית'.

 

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה