zofim.org.il
  
 


 
שבט יובל
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » שבט יובל » כתבה: זאת התרומה שלנו

תמונת מגזין זאת התרומה שלנו פורסם על ידי עמית בר נתן
בתאריך 18/8/2014
בכתבה זו צפו 3186 גולשים

 שמי עמית בר נתן, בוגר שבט יובל צופי מודיעין, הנהגת איילון. לפני כחודש נערך מחנה הקיץ השבטי- הנהגת איילון, למזלי ולרוע מזלם של השאר, היא בין ההנהגות היחידות בתנועה שהספיקו לקיים את מחנה הקיץ כסדרו מפאת המועד והמיקום שאפשרו זאת. במחנה סיימתי את תפקידי כמרכז הדרכה צעיר, ובאופן כללי את שנותיי המשמעותיות והבלתי נשכחות בשבט. סיום התקופה הזו הייתה חוויה עוצמתית ועצובה, אשר גרמה לי לחשוב על מה שעברתי, על המצב הבטחוני בארץ ועל המקום בו אנו חיים. 


בזמן ימי החניכים במחנה מבצע "צוק איתן" צבר תאוצה, וכמעט שלא הורגש סביבנו ביער. פעם ביום קיבלנו עדכון בישיבת המרכזים על מה קורה "מחוץ לבועה"- יש מלחמה, אומרים לנו. ואז- אני חוזר אל מתחם השבט ומנסה להבין את השלווה השוררת- חניכים מתרוצצים, מדריכים מחוייכים, ראשגדים רצים אחרי הצוותים עם צ'ופרים... שקט. לא יכולתי שלא להרגיש את אותה השלווה ולהזדהות איתה, ובמקום מסויים להודות למצב- בו 200 חניכי ד-ה שלי רחוקים מכל אזעקה, טיל או תשדיר חדשות מאיים.

 




בסיום המחנה קיבלתי את עניבת הבוגר, פעולות פרידה מהשבט, מהראשג"דיות, השכב"ג, המדריכים. כל המעגל הקרוב אליי היה עסוק בדבר אחד- הפרידה מהצופים, עד שלפתע ברגע אחד נפלה עליי ההכרה- יש מלחמה. מדינה תחת אש. מרבית השמיניסטים ברחבי המדינה לא יצאו למחנה קיץ, לא קיבלו עניבת בוגר, ונתונים תחת שגרה שהעיקר שלה שונה לחלוטין. באיזו זכות אני מתעסק כל כך בעצמי ובעצב שלי על הפרידה מהצופים?
הרגשתי צורך לתרום, לעשות, לפעולת למען המדינה ולהרגיש אזרח פעיל ומועיל- שלא מתעסק במעגל הפרטי שלו. ואז, לאחר מחשבה מעמיקה, הגעתי למסקנה אחת – הצופים, וההתעסקות שלי סביב המסגרת הזו, היא התרומה שאותה כל כך חיפשתי.
מדינת ישראל, לאורך ההיסטוריה, מתעסקת בשאלה הקיומית שלנו – האם לחיות. ישנה מלחמת הישרדות מתמדת על קיומנו כאן על אדמת ישראל. לעתים נשכחת השאלה החשובה לא פחות – איך לחיות; כיצד החברה הישראלית נראית? בעבור מה אנו נלחמים? כיצד אנו חיים את החיים בעדם אנו נאבקים לאורך השנים?


בצופים מצאתי את התשובה. לאחר שלוש שנים מלאות ועמוסות בשבט, כמדריך, ראשג"ד ומרכז, אני מבין עד כמה העשייה של כולנו חשובה וקריטית למדינה. אני מסתכל סביבי על השגרה של צופיפניקים (או כל חבר אחר בתנועת נוער), שגרה ערכית שסובבת נטו סביב טובתם של החניכים שלנו, תרומה לקהילה ועשייה חברתית. זה המקום בו אנשים מגלים את עצמם באמת, ואת היכולת הבלתי נגמרת שלהם לעשות ולתרום.
ילד בכיתה י' שבשעות אחה"צ ממהר לישיבת צוות בשבוע לכתוב פעולות, לישיבה נוספת לתיקון, לשני ימי פעילות להעביר את הפעולות, לסמינרים וטיולים הוא ילד עם ערכים עצומים ויכולות מדהימות. ההתמסרות הטוטאלית לתנועה (שבאה בדרך כלל על חשבון השגרה של בני נוער אחרים- טלוויזיה, מחשב, זמן פנוי עם חברים, אפילו לימודים ומה לא), ללא שום ציפייה לקבל כסף או להפיק תועלת, היא פשוט מדהימה.


הרבה חברים שלי שואלים אותי לאורך השנים, ובמיוחד השנה (שנת י"ב האחרונה שאמורה להיות השנה המטורפת והחופשית ביותר) למה אני בוחר לנצל ולסתום לחלוטין את הזמן שלי בשבט, בישיבות ובטיולים. למה אני לא עובד, או למה אני צמוד ליומן ורץ מישיבת צוות אחת לשנייה. ייתכן שהיו תקופות שבאמת לא הבנתי למה, ועכשיו- בראייה לאחור- לא הייתי רוצה לנצל את הזמן הזה בשום צורה אחרת- כי חוויות כמו שאנו חווים בצופים אי אפשר לחוות בשום מקום אחר.
אני מסתכל לאחור ומבין כי לצופים יש חלק בלתי נפרד מהאישיות שלי וממי שאני היום. לשבת לילה שלם בטיול עם חניך שלא מצליח להירדם, או מדריך שקשה לו, להוציא לפועל טיול פסח לשבט שלם או לחלופין להדריך קבוצת חניכים מחנה שלם.. האנשים שהיו איתי, התפקידים והאחריות שבאה איתם, החוויות והמצבים אליהם נקלעתי העניקו לי כלים שלא יכולתי לקבל בשום מקום אחר וגרמו לי להבין מה הדברים החשובים באמת בחיים.
החשיבה הזו על הצורך לתרום למדינה בימים אלה גרמה לי להבין כמה כוח יש לנו, לנוער, שפועל, עושה, מגיב.

אני יודע שיחד איתי, אלפי שמיניסטים במדינה יצאו מהשנה הזו עם תבונה לראות מה קורה סביבם, עם אומץ לרצות לשנות ולעשות, והכי חשוב- עם הכוח והכלים לבצע את האידיאולוגיות שלהם.
אני קורא לכל שכב"גיסט או בוגר, ואומר לו כל הכבוד. אין דרך יותר טובה לחנך ולהתחנך מאשר כאן, בצופים, ובזכות מי שאנחנו היום אני משוכנע ויודע כי נפעל למען עתיד טוב יותר למדינה ולעולם בו אנו חיים!

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה