zofim.org.il
  
 


 
גרעין צבר
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » גרעין צבר » כתבה: צופים גרעין צבר - משפחה לכל החיים

תמונת מגזין צופים גרעין צבר - משפחה לכל החיים פורסם על ידי מיכל בן ארי
בתאריך 27/12/2015
בכתבה זו צפו 2662 גולשים

לקום בבוקר, לצחצח שיניים, לעלות על חאקי, להוציא את בוני לטיול, לקנות כרטיס, ללכת לרציף 1, לעלות על הרכבת, לחפש את תחנת רכבת השלום, למצוא את התחנה, להמתין בה, לעלות על האוטובוס, להקליד "בית פיליפס" ב'וויז', לצעוד לרחוב לוחמי גליפולי 49, לראות שלט:
"צופים גרעין צבר- משפחה לכל החיים", להתרגש קצת, לספר לכם:

אז... מה זה בכלל גרעין צבר?
בשנת 1991 הוקם הגרעין הראשון בסן פרנסיסקו,
במטרה לשמש כפלטפורמה ולהעניק מעטפת תמיכה וליווי לצעירים יהודים מרחבי העולם אשר בחרו לעשות עלייה ולשרת שירות מלא ומשמעותי בצה"ל כחיילים בודדים.

מדובר בחבר'ה כמוני וכמוכם - בגילאי 18-20 (!!) שעוזבים את החיים במדינות אליהם אנחנו טסים בדר"כ בחופשות, את ההורים, האחים והאחיות, החברים, חיות המחמד, המכונית והסקייטבורד -
ומגיעים לבית חדש. לישראל.

כמו כל דבר טוב אחר בחיים, הם עוברים תהליכים.
תחילה יש מיונים, סמינר הכנה שכולל בין היתר
הכנה חברתית ומנטלית, למידה על הנעשה בארץ מבחינה תרבותית, פוליטית וחברתית, וכן היכרות עם הצבא, על תפקידיו, משמעותו החברתית ודרכי פעולתו.

אחר כך הם ממשיכים לאולפן על מנת ללמוד עברית ותוך כדי "מאומצים" על ידי משפחות בקיבוצים שונים בארץ לתקופה של 3 חודשים, ומשם - לצבא.
צוות הגרעין וצוות הליווי מטעם תנועת הצופים ממשיכים ללוות את חברי הגרעין
 לאורך השירות הצבאי, עוקבים אחר תהליך השתלבותם במערכת הצבאית ומארגנים סמינרים ואירועים תוך כדי השירות בצהל, על מנת להמשיך ולשמר את מסגרת הגרעין.

כשהגעתי לבית פיליפס (מטה התנועה) היו מונחות מולי עשרות חולצות בצבע חאקי שעליהן מוטבעת בגדול המילה: צבר. בנוסף היו מזוודות בכל פינה ושולחן הרשמה עליו מחכות תעודות הזהות כחולות שרק ממתינות ליד שתיקח אותן.

כבר בתור לשירותים פגשתי את שיר ושרון, מגרמניה (שהחלו את השיחה איתי בגרמנית כי על החאקי שלי יש סיכות שכתוב עליהן בגרמנית, ניסיתי לדבר בביטחון בגרמנית הצולעת שלי אבל דיי מהר הן הבינו שאני ילידת ארץ הקודש), נורא עניין אותי אם הן כבר אכלו חומוס. הן אמנם הגיעו יום לפני האירוע, אבל כן - הן כבר אכלו חומוס...

אחזור קצת אחורה בזמן, ליום שלפני הכנס עצמו, בו דיברתי עם
נועה חכים, שהיא רכזת גרעין צבר ואחראית על יחסי הציבור - וגם ניהלה את הטקס המקסים. נועה שיתפה אותי ברגשות ובמחשבות לקראת האירוע המרגש - היא סיפרה שעבורה זוהי זכות להיות חלק מפרויקט שמשנה חיים של אנשים כה רבים.

שאלתי אותה מה לדעתה מיוחד בחניכי גרעין צבר והיא ענתה תשובה פשוטה: "הם חדורי מוטיבציה."
הם חדורים במוטיבציה להשתלב בחברה הישראלית, הם חדורים במוטיבציה ללמוד את השפה ומתעקשים לדבר עברית, הם חדורים במוטיבציה לשרת בצה"ל בשירות משמעותי, הם חדורים במוטיבציה להיות המשפחה אחד של השני.

כששאלתי אם יש משהו שהיא חוששת ממנו לקראת הגעתם, התשובה הייתה שיש חשש מהשביתה (שאז עוד לא היה ידוע אם תתקיים או לא), אבל לדעתי זו הייתה יכולה להיות קבלת פנים אותנטית לישראל. ברוכים הבאים לעם שעומד על שלו, באחווה, אחד עם השני ואחד לטובת השני.

במהלך הכנס יצא לי לדבר עם הרבה מהאנשים שעלו רק אתמול ולפני יומיים לארץ על כל מיני דברים - הייתי אמורה לדבר איתם על כל מיני שאלות שכתבתי לי מראש, אבל הם אנשים חיים ונושמים, ואנשים כמו שכולנו יודעים הם לא מכונה שניתן לתכנת אותה מראש.

כך הגעתי עם עמית (שנולד וגר בירושלים עד לגיל 11, אז עלה לקנדה) לשיחה נוקבת על כך שהוא אוהד שרוף של בית"ר ירושלים (גם בקנדה הוא צפה בכל משחק שלהם) ולי נפלט שאני אוהדת של הפועל תל אביב...
באותה שנייה הוא אמר שעכשיו נראה לו שאפשר לסיים את הריאיון! אבל בסוף התגברנו על המכשול והמשכנו לדבר והאמת היא שלעמית יש סיפור מעניין:
בדיוק לפני חודש היה פיגוע בו נהרג רב"ט זיו מזרחי ז"ל, שהיה החבר הכי טוב שלו בארץ. הם נפגשו בכל פעם בה עמית הגיע לישראל, ויום לפני שנהרג אף דיברו ותיכננו לצאת לטיול משותף בארץ. אני בטוחה שכעת לשירות הצבאי של עמית ילוו תחושות של שליחות אישית משמעותית אף יותר משהיו קודם, ושחברו היה גאה בו מאוד על הצעד בו נקט.
אני חייבת לציין שעמית הוא האדם החברותי ביותר שפגשתי באירוע, ולא היה רגע אחד בו הוא לא היה מוקף בהמון חברים (את רובם הכיר באותו היום).

חניכי גרעין צבר ישבו בקבוצות שרקמו לעצמם תוך כדי הכנס, ויכולתי להרגיש את תחושת המשפחתיות שהולכת ללוות אותם לאורך השנים בהן יהיו בארץ רק עפ"י העובדה שבשנייה בה התקרבתי לכל קבוצה שישבה ושוחחה ישר פתחו את המעגל בשבילי, שאלו אותי שאלות והעבירו איתי בדיחות.
נורא עניין אותי לאן הם שואפים להגיע בצבא, לא ידעתי אם בכלל יש להם מושג בתפקידים- מה נחשב משמעותי, מה דורש הבנה עמוקה בשפה העברית, אבל תוך השיחות עם כל אחד ואחת מהם הבנתי שיש להם מושג.
החבר'ה האלה יודעים בדיוק- אבל בדיוק, מה הם רוצים לעשות.

שמעתי על חלומות להגיע לצנחנים, על שאיפות להיות מדריכת חי"ר, על רצון לעבור בהצלחה את גיבוש הסיירות ועוד המון, המון אחרים.

חשוב גם להגיד- שכ30% מהמשפחות של חניכי גרעין צבר עולות אחריהן ארצה, וזה נתון אדיר!!

ניקח לדוגמה את האחים קסי וג'ורדן  אקרמן שעלו מקנדה, אותם מצאתי יישובים על כיסאות, ממתינים לתחילת הטקס - קסי הייתה לבושה במדי צה"ל וג'יי לבש את החולצה של גרעין צבר והשילוב נראה לי מעניין).
קסי עלתה בחורף של שנה שעברה (הכנס אירע בתאריך 23.12.15- קסי עלתה לארץ ב23.12.14)
הם ביקרו בארץ בעבר בגלל שג'יי עשה תואר במנהל עסקים באוניברסיטה העברית בירושלים
ובאותו הזמן קסי השתתפה בפרויקט "מסע" (פרויקט "מסע" הוא פרויקט של ממשלת ישראל והסוכנות היהודית, לעידוד שהות של צעירים בישראל לתקופה של סמסטר עד שנה).

שאלתי את ג'יי ממה במיוחד הוא מתרגש עכשיו כשהוא בכאן בארץ, והוא ענה שלקראת התחלת התכנית, ולקראת התחלת הצבא.
שאלתי את אחותו קסי מה היא לוקחת מהיותה בגרעין צבר כבר שנה, והיא ענתה: "לקחתי משפחה, אני מרגישה שבכל סופ"ש כשאני חוזרת הביתה יש לי מקום, וחברים, (היא מתקנת את עצמה)- הם לא חברים! הם משפחה."
ג'ורדן וקסי הכי מתגעגעים למשפחה ולכלבה בלה. הם מתגעגעים לחברים מהבית, אבל מבט אחד מהיר אחד בשני מוציא מקסי את המשפט "כל כך נחמד שיש לנו אחד את השני", והמשפט הזה עשה לי צמרמורת.
אני עדה לאיחוד של משפחה. הם הוסיפו שהם מקווים שגם ההורים יבואו לישראל ושהם חושבים שזה הכיוון אליו הם חותרים.

יש עוד כל כך הרבה סיפורים של כל כך הרבה אנשים אחרים: שמתרגשים וחוששים, שמתגעגעים לבית שמעבר לים אבל מחכים להקים בית על האדמה כאן.

יש את לאה עם השיער הבלונדיני המסנוור והעיניים הכחולות הגדולות מאוסטריה, את עומר מסידני אוסטרליה שנראה כאילו נלקח מסרט גולשים, את אנריקה ממקסיקו שישב ליד חברתו החדשה מקליפורניה, את דב- בן 95 שעשה מאמץ להגיע מחיפה לתל אביב כדי לפגוש את נכדו שעלה מניו ג'רזי-
ויש את גרעין צבר.

שלפי ג'ייסון ברנט שהוא יוצא צנחנים, בוגר גרעין צבר-
הם הולכים לעבור לא ריצת ספרינט.
אלא מרתון.
זה ארוך, זה מאתגר, זה מספק, וזה שווה כל רגע ורגע.

וגרעין, כמו משפחה, לא בוחרים.

בתחילת הכתבה הזו דיברתי איתכם על סדר היום שלי באותו היום, גם לחניכי גרעין צבר היה סדר יום שגרתי עד לאתמול או עד ללפני שבועיים, ומהרגע הזה הוא השתנה לחלוטין.
סדר יום חדש, מלא באנשים חדשים שיהפכו לאחים, במזג אוויר שעוד לא הרגישו, באוכל שעדיין לא טעמו, באהדה של קבוצות כדורגל חדשות במקום קבוצות פוטבול או בייסבול,
ימלא את הישן.

אני מאחלת להם שסדר היום הזה ייהפך לפרק משמעותי בחיים שלהם, ומברכת אותם לחברה הישראלית בידיים פתוחות ומחבקות.
 בהצלחה!!

-מיכל בן ארי-

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה